" ֶאת ַהֶדֶּרךְ ֵי ְלכוּ ָבהּ" (שמות י"ח, כ')
הרב אברהם יצחק רוטשטיין זצ"ל, אביה של שרה פייגא רוטשטיין, לימים הרבנית פלמן, היה נוסע לפרקים מירושלים לתל אביב ושוהה שם מספר ימים לצורך עסקיו. הירידה לתל אביב הייתה תמיד לצורך עלייה, והפעם יותר מתמיד.
צורתו ההדורה ויראת השמים שניכרה על פניו הביאה לידי כך שיהודי תל־אביבי ותיק, בעל חנות דגים חילוני, ניגש אליו, לאמור: "ר' יהודי ירושלמי, הבה תראה כי בדגי קרפיון המשווקים בארץ רוחשים תולעים. דגים חיים עם תולעים חיים".
מוכר הדגים התיישב לצדו של הרב רוטשטיין והראה לו את בעלי החיים (כעין תולעים) הרוחשים בין הקשקשים למעלה, שניתן היה להבחין בהם כנקודות קטנות זעירות עם שתי עיניים שחורות – שהן הקלו על הזיהוי של הטפילים.
בימים ההם איש לא ידע על המציאות העגומה הזו. רבי אברהם יצחק נדהם. הוא הזדעזע. הייתכן שאני נכשל? הייתכן?!
הוא ביקש ממוכר הדגים שילמד אותו את מלאכת הזיהוי, והוסיף לבקש שילמד אותו כיצד לשלוף אותן החוצה. זו הייתה מלאכה לא קלה לגבר בגוברין כמו הרב רוטשטיין, שלא היה לו יד ורגל במטבח ומימיו לא טיפל בדגים חיים. בכל זאת, אזר הרב רוטשטיין כוח וריכוז, למד את העניין, וכאשר היה בטוח שנעשה בקי במלאכה שבה אליו רוחו.
כאשר עלה לביתו ולעירו ופגש במכר הראשון שהזדמן לפניו, סיפר לו על כך בכאב. כך עשה גם לפני המכר השני והשלישי בבית הכנסת בו התפלל – סיפר להם על הבעיה בדגי קרפיון. מובן שגם לימד את אשתו ובנותיו כיצד מזהים את התולעים וכיצד שולפים אותן החוצה.
מלאכת הזיהוי וההוצאה הייתה מורכבת, והייתה צריכה להיעשות בריכוז ובאחריות.
הדגים ותלמידי ישיבת חברון
כיון שכאמור פרסם רבי אברהם יצחק את 'בשורת התולעים' לכל ירא שמים, למחרת בואו דפק בדלת שכנו הצדיק, רבי הירש פאלי זצ"ל – משגיח הישיבה הגדולה חברון, וסיפר לו על הגילוי. רבי הירש פאלי נבהל. בישיבת חברון שבאחריותו הרי אוכלים רק דגי קרפיון.
מה עושים?
רבי הירש לא רצה לקחת על כתפיו את האחריות להורות להפסיק להאכיל את הבחורים דגי קרפיון לפני שהנושא יעלה על שולחנם של גדולי הדור, אבל היה חרד לידיעה העגומה. הוא גם לא רצה לתת פומביות לדבר. מיד התייעץ עם ר' אברהם יצחק עצמו: מה עושים כעת הלכה למעשה?
הוחלט ביניהם כי יבקשו מהבת של ר' אברהם יצחק, שרה פייגא, שקלטה את ה'מקצוע' על בוריו, שהיא תנקה את הדגים שעתידים לעלות על שולחן בני הישיבה, ובכך בינתיים יינצלו הבחורים והר"מים של הישיבה מסכנה, עד שהדבר יובא להכרעה מוחלטת לפני גדולי הדור.
על פי הסיכום, ביום רביעי הקרב ובא דפקו בדלת משפחת רוטשטיין הרוממה ברחוב 'עזר ליולדות' שני ערבים גברתנים, ובידיהם שלוש קערות ענק ובהן דגי קרפיון חיים.
ברוכים הבאים…
נתאר לעצמנו את המראה ואת הרגע הראשון.
הלם. למראה קערות הענק וכמות הדגים הקופצים. לא ידוע מי היה אז בשקט עמוק יותר: הדגים, או בני הבית…
הישמעאלים הביטו על בני הבית ההמומים, הניחו את הקערות בפתח המטבח המשפחתי והפטירו ברכה ב'ערבית' עסיסית, אולי גם קללה ערבית, ועזבו את המקום.
שרה פייגא ניגשה למלאכת הקודש.
טיפלה בדג הראשון, בדג השני והשלישי. איזו זכות! למנוע מבחורי הישיבה מלאכול דגים שיש בהם תולעים, מלאכת קודש! "הנני מוכנה ומזומנת" – "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
היא המשיכה לדג הרביעי והחמישי – "מאות בחורים יימנעו מאכילת איסור בזכותי". כל עוד דג הקרפיון חי יכולים להוציא את התולעים מהעור, ברגע שמת כבר לא יכולים לשלוף אותן.
תפסתם פעם בידיכם דג חי, רטוב, וניסיתם לשלוף ולהוציא בעדינות מתחת העור תולעים זעירות?
היא ישבה משעות הבוקר המוקדמות, ו… עד הלילה, בבדיקת דג אחרי דג.
כך בשבוע הראשון.
כך בשבוע השני.
וכך היה ביום הרביעי, בשבוע השלישי: היא הייתה יושבת ליד הקערות ובהן דגי קרפיון דחוסים, מנסים לדקור בסנפיריהם. מהשעה עשר בבוקר ועד סמוך לרדת החשיכה. מלאכה קשה מאוד, בהתנדבות.
והיו הדגים מביטים בנערה, ממתינים לניקיון יסודי מידיה של בת ישראל כשרה. והיו הפועלים הערבים באים בשעות הערב ומביטים גם הם בהשתוממות כלא מאמינים – 'ודאי היא מקבלת תשלום הגון', חשבו הערלים לעצמם. מה להם וליראת שמים שמתקלסת ומסתלסלת בתוך בתי ישראל הקדושים ובבנותיהם?!
כל תולעת זעירה שהוציאה שרה פייגא במו ידיה הולידה בקרבה נקודה נוספת של יראת שמים, והעמיקה בקרבה מבט עז על החיים האמתיים – שעיקרם תורה, תקוותם דקדוק במצוות, ותוחלתם יראת שמים "כי זה כל האדם".
במהלך הבדיקות גילתה לפתע במקום נוסף בראש הדג סוג נוסף של תולעים שמוכר הדגים מתל אביב לא זיהה. כאשר ניסתה להוציאן הן ברחו פנימה. היא הראתה אותן מיד לאביה, רבי אברהם יצחק. הוא יצא מהבית, דפק בדלת הסמוכה והתייעץ עם המשגיח רבי הירש פאלי, והוחלט לחתוך את ראשי הדגים לחלוטין ולהשליכם לאשפה. התולעים הללו היו רק בראש הדג.
ואז, קודם־כל הוציאה את התולעים מהעור בין הקשקשים, ואח"כ כאשר הדגים הגיעו למטבח הישיבה, חתכו הטבחים את ראשם והשליכו לאשפה.
שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנים־עשר חודשים – ארבעים ושמונה שבועות!
פעם, בעת שהכניסה ידיה וראשה לתוך אחת הקערות הענקיות ליטפה אמא את ראשה ואמרה לה: "שרה פייגא, בוודאי שתזכי לחתן בן ישיבה ששוחה בתורה כמו דג במים… באיזו ישיבה החתן ילמד אינני יודע, אבל בוודאי יהיה בחור מאותם בחורי ישראל שלא הכניסו לפיהם אוכל שיש בו חשש של חטא. החתן שלך יהיה מי ששמר את פיו מלהכניס, ואף מלהוציא – לא יוציא חטאים מפיו! פה טהור שאומנות השתיקה היא מנת חלקו – 'מה אומנותו של האדם בעולם הזה ישים עצמו כאילם', כשתיקת אותם דגים שאת עוסקת בהם ביגיעה וזיעה". אמהּ הכריזה עוד: "החתן שלך יהיה מאלו שלא פורשים מהתורה, כאותם דגים שכאשר יוצאים מהמים מתים".
שרה פייגא בת השלוש־עשרה ענתה "אמן". האם חייכה מעצם הרעיון שנפל במוחה לברך את בתה בכל לבה ברעיון מבריק, והגישה לה כוס שתייה.
העובדים, ובפרט העובדים הערביים של מטבח הישיבה, התחמקו מלעסוק בעצמם במלאכת הזיהוי הקשה.
העניין לא יכול היה יותר להמשיך כך, כלו הכוחות, והנהלת ישיבת חברון נאלצה להכריח את העובדים בישיבה שיבואו ללמוד את מלאכת הקודש בהדרכה מלאה בבית משפחת רוטשטיין.
הם הגיעו.
שלושה עובדי המטבח נעמדו לצדה, עישנו סיגריות בקוצר רוח, יצאו ונכנסו, אימצו עיניהם המגושמות להבין כיצד מטפלים בטפילים. שוב הגיעו בשבוע שאחריו, ישבו כשעה, עד שלמדו והתמחו בתחום החדש ומשפחת רוטשטיין נפרדה מהדגים.
הרב רוטשטיין לא שקט על שמריו. מיום ליום קיבלו הדברים פרסום נוסף. דבר התולעים הגיע ועלה על שולחנו של מרן ה'חזון איש' זצוק"ל. בעקבות כך הורה בבני ברק שלא לאכול דג קרפיון. הנושא התגלגל והתפרסם עוד. היו יחידים שהפסיקו לגמרי לאכול דגי קרפיון ורבים אחרים ניקו את הדג, והדברים ידועים ליודעים מגנזי ההיסטוריה של התקופות ההן.
כאשר קיבל הדבר פרסום נוסף, נאלצו מגדלי דגי הקרפיון להכניס לבריכות הדגים רעלים כדי למגר את התולעים, ותהי הרווחה.
הדגים הם סיפור לדוגמה בלבד ליראת חטא ודקדוק הלכה שנבעו כמעיין בבית המשפחה. גם 'נוסח הפרשת תרומות ומעשרות' הידוע שנכתב על פי ה'חזון איש' ונעשה מפורסם עד היום, הוא תוצאה ישירה של כניסת הצדקנית, גברת רוטשטיין מירושלים, לחדרו של ה'חזון איש' בבני ברק לצורך שאלה לגבי קיום הפרשת תרומות ומעשרות.
כמו כן, פרסום הנוסח בכל קצוות ארץ ישראל בשפת האידיש ובעברית (כפי שכתב ה'חזון איש' בשתי השפות) הוא פרי מימונו ופרסומו של הרב רוטשטיין ושל חתנו הגאון ר' בן־ציון פלמן.
(מתוך הספר 'ללא שם' – תולדותיו של הגאון רבי בן־ציון פלמן זצ"ל)