סיפר הרב פסח קראהן שליט"א: הרב אריה זאב גינזברג היה מאד מקורב למרן הרב שך, ותמיד דלתו של הרב שך היתה פתוחה בפניו, פעם אחת כשהגיע ובקש להכנס לקודש פנימה אמר לו נכדו של הרב שך: "היום גם אתה לא יכול להכנס". לתמיהתו הסביר נכדו של הרב שך, שאתמול עבר הרב שך יום קשה מאוד, והוא עדיין לא התאושש מזה והוא חייב לנוח, וכך הוא סיפר לו, זה כבר היה בשנות התשעים המאוחרות של הרב שך, שכידוע היה מאד תשוש ובריאותו היתה רופפת על אף שזכה לאריכות ימים, והנה בשעת בוקר מוקדמת אתמול, מודיע הרב שך לנכדו שיזמין מונית לחיפה, שם עליו להשתתף בלוויית אשה זקנה מאד שנפטרה, ושלא ישאל מדי שאלות. הנכד ציין שמאד קר בחוץ ויורד גשם זועף, וניסה למנעו מהנסיעה הקשה, אבל הרב שך אמר לו שאם הוא לא מזמין עכשיו מונית הוא נוסע באוטובוס…
לאורך כל הנסיעה הרב שך ישב ושתק ונראה היה שקוע במחשבות והרהורים, הנכד היה בטוח שמדובר באיזה אשה מיוחדת וצדקת, וחיכה לראות לווייה רבת משתתפים, ומה הוא הופתע כשראה בקושי מנין של אנשים זקנים שעשו דרכם אל חלקת הקבר תחת גשם זלעפות, כאשר שני אנשים אומרים דברי הספד קצרים, והרב שך בקש לומר קדיש, לאחר סתימת הגולל נשאר הרב שך ליד הקבר ושקע בהרהורים, וכשהגשם ממשיך בזעף, ניסה הנכד לומר לרב שך, שזה מאד מסוכן להיות כך בגשם, ואז כשהגשם ממש הרטיב את כל בגדיו של הרב שך, אז רמז הרב שך לנכדו שרצונו לחזור למונית. הנסיעה חזור לבני ברק התנהלה בדממה, ורק אחרי שהרב שך התיישב על כסאו בביתו, שאלו נכדו למטרת נסיעה זו?
מרן הרב שך התחיל לספר: "כאשר הייתי בן 12 בלבד נפתחה ישיבה מובחרת לעילויים בעירי, רק שלא היתה שם פנימיה, וכמעט שלא היה מה לאכול, ונאלצנו לישון על הרצפה [לא יאומן כיצד גדלו ולמדו במסירות פעם], אביו של הרב שך, חשב שלמרות המצב הגשמי הירוד, כדאי שבנו לייזר הקטן ילך לישיבה זו, וכך הלכתי לישיבה", מספר הרב שך, "עברנו את חודשי האביב והקיץ וזה היה נסבל, עד שהגיעו ימי החורף הקשים והקפואים ברחבי רוסיה, והתנאים הפכו להיות קשים מנשוא, בית המדרש היה קפוא ולא היו לתלמידים בגדים חמים להתכסות בהם, ובלילות היה ממש מסוכן מפני קפיאה ולא היה שייך לישון בלי שמיכות". ומספר הרב שך שמצב זה הגיע לאוזניו של דודו שהיה נפח עשיר וערירי, והוא שלח מכתבים לרב שך, וניסה לשכנעו לבוא לגור אצלו ולאחר מותו יירש אותו, וכשהרב שך כתב לו שהוא רוצה ללמוד תורה, כתב לו הדוד, שהוא יתן לו זמן ללמוד תורה, ויהיה לו יותר קל כשהתנאים הגשמיים יהיו יותר טובים. פניות אלו והמצב הקשה הביאו את לייזר שך הקטן להרהר ברצינות בהצעה זו, לאמור שהוא ימשיך ללמוד תורה וגם יזכה לשפע גשמי, וכך יתאפשר לו ללמוד תורה כל חייו ללא הפרעות, אף שלא יוכל להתמסר בתחילה רק ללימוד התורה.
היה זה בליל שישי אחד, כשהרב שך הלך לעלות על יצועו, והכפור לא נתן לו לסגור את שמורות עיניו, וממש פחד שהוא עומד לקפוא למוות, או אז הוא החליט בלבו לקבל את הצעת הדוד, "והחלטתי שאחרי שבת אני עוזב את הישיבה, ביום שישי בבוקר מגיעה לפתע אשה עם עגלה מלאה שמיכות, והיא מספרת להנהלת הישיבה שבעלה היה סוכן של חנות שמיכות, והוא ל"ע נהרג בתאונה, והיא רוצה לתרום את כל השמיכות שהיו בחנות לתלמידי הישיבה לעילוי נשמת בעלה". כמובן שהיתה שמחה גדולה בישיבה וגם הרב שך לקח שמיכה, ובליל שבת היה הלילה ראשון שזכה לחמימות של שמיכה, והצליח להירדם כל הלילה, כשהוא קם, החליט בהחלטה ברורה שכיון שהוא מצליח ב"ה לישון עם השמיכה הזו אז אין שום סיבה לעזוב את הישיבה שבה יוכל לגדול רק ורק בתורה.
לאחר שנים רבות נודע לרב שך שאשה זו עלתה לארץ, וגרה בחיפה והיא לא נישאה שוב, ודרה ערירית בביתה. הרב שך היה נוהג לשלוח לה מצרכי מזון ותמיכה כספית כהכרת טובה, וסיים הרב שך: "עכשיו שהודיעו לי שהיא נפטרה רציתי להכיר לה טובה בכל לבי, על שבזכותה הגעתי לאן שהגעתי", והוסיף הרב שך: "לגבי מה שאלת למה עמדתי ככה בגיל כזה בגשם סוחף, עד שנרטבו בגדי לחלוטין, בזה רציתי להרגיש את הכרת הטובה שמגיעה לאשה זו, כי כשאומרים טובה צריך להרגיש זאת, ולכן עמדתי בגשם ובקור וניסיתי להיזכר בקור האיום שחוויתי אז בישיבה, ומה שניצלתי בגלל השמיכה שהיא הביאה לי, ואז הכרת הטוב גדולה הציפה את ליבו ואמרתי לה 'תודה'"…
כך צריך להכיר טובה להקב"ה, להרגיש באמת כי כל נשימה וכל צעד מעשה ופעולה, זה ממנו יתברך, ובלעדיו הרי אנו כגידמים, אילמים וחרשים, כמה תתפרץ מליבנו גודל ההכרה לבורא העולם על כל חסדו עמנו.