יעקב א. לוסטיגמן
לקראת חג הפסח, שוחחנו עם המרצה הנודע, ומחבר הספר 'אתהלך', הרב אהרן מרגלית, וביקשנו לשמוע מפיו כיצד יש להתכונן כראוי לאמירת ההגדה כהלכתה.
הרב מרגלית נעתר בשמחה לאתגר, חרף העומס הרב בו הוא נתון בימים אלו, במסגרת פעילותו הענפה, וההכנות לקראת סדרת מופעים חינוכיים וערכיים שהופקו על ידו, ויוקרנו אי"ה בעשרות מוקדים ברחבי הארץ בימי חול המועד פסח.
מכל מצוות התורה, ומכל מועדי ישראל, ישנו מקום אחד בלבד שבו חז"ל הקדושים מצווים עלינו להשתמש בדמיון, דמיון מודרך", הוא פותח את השיחה המרתקת. "ישנם אמנם מקומות רבים בהם התורה הקדושה וגם חז"ל מצווים עלינו להשתמש בזיכרון. אנחנו מצווים לזכור את יציאת מצרים, לזכור את מה שעשה הקב"ה למרים, לזכור את אשר עשה לנו עמלק וכן על זה הדרך.
אבל להשתמש בדמיון ממש באופן מפורש, ישנו רק מקום אחד, בליל הסדר בו חז"ל הקדושים מצווים עלינו בהגדה של פסח, שלדעת שיטה אחת כתבו אותה אנשי כנסת הגדולה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ומאיפה עליו להתחיל את הדמיון? "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו".
נשאלת השאלה: למה דווקא בליל הסדר? מה רע בכך שאדם ידמיין לעצמו איך היה נראה חג השבועות כשהר סיני כולו אפוף עשן? אולי נדמיין גם את ענני הכבוד בחג הסוכות? לא. דווקא בליל הסדר. ולמה? כי מהותו של ליל הסדר זה הכרת הטוב לבורא עולם, שגאל אותנו ממצרים ועשה בהם שפטים, וקרע לנו את הים, ושיקע צרנו בתוכו, וקרבנו לפני הר סיני, ונתן לנו את התורה והשבת וכו', עד שהביאנו לארץ ישראל. כפי שאנחנו שרים בפיוט 'דיינו'.
כדי שאדם יוכל לחוש ולהרגיש את מלוא הכרת הטוב כלפי בורא עולם, הוא אינו יכול להסתפק רק בהבנה שיצאנו ממצרים, הוא אינו יכול להרגיש באמת הכרת הטוב רק מעצם הידיעה שעכשיו טוב לנו ופעם היה לנו רע. הוא צריך לדמיין, או אולי בלשון חז"ל – 'ציורים', לצייר לעצמו את עומק הקושי ואת עומק השעבוד. הוא צריך לחוש בדמיונו את מ"ט שערי הטומאה שבהם היינו משוקעים בטרם נגלה אלינו בורא העולם במורא גדול, והוציא אותנו ממצרים בכח עצום ובזרוע נטויה.
"אם אדם יצליח לדמיין לעצמו, בשבתו לערוך את שולחן ה'סדר נכאט', את כל אותן שנים ארוכות שבהן 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', את כל מה שעברנו במצרים את כל התלאות, הרעב, הצרות והעינויים שסבלנו תחת יד פרעה, את זריקת הילדים לתוך היאור, את הגזרות הקשות של פרעה, הילדים שהיה שוחט בוקר וערב כדי לרחוץ בדמם.
אם נדמיין בכל כוחנו את קושי השעבוד, את הקש והתבן שהיינו צריכים לקושש, את סופו של יום עבודה מפרך שמשבר כל עצמותיו של אדם, כשהוא בא לתוך ה'חושה' שלו, נזרק על המזרן הנוקשה והמלוכלך שמן הסתם היה עשוי מבד גס ממולא בעפר או אולי בקש, כל כולו מלא בפצע וחבורה ומכה טריה שלא זרו ולא חובשו ולא רוככו בשמן.
אם אדם ידמיין לעצמו עד כמה היו כאביו נוראיים, כמה היו ייסוריו קשים, כשנוות ביתו ניגשה אליו והציעה לו לשבת לאכול משהו, הוא בקושי הצליח להשיב לה שאינו חפץ בארוחת ערב: "כל גופי כואב, כל עצמותי דואבות, אני לא יכול לזוז". הוא שכב שם, מן הסתם, בעיניים עצומות שעה ארוכה, ולבסוף כשפקח את עיניו, המחזה שנגלה לפניו השרה עליו דיכאון קשה ועמוק: אשתו וילדיו בבגדים בלויים, רמת ההיגיינה בוודאי לא היתה מן המשופרות, הילדים היו נשוכים על ידי עכברים וחולדות, לבושים בסמרטוטים מלוכלכים, ואפילו השיניים מן הסתם לא היו לבנות.
אדם שמדמיין לעצמו את כל הקושי הזה, ולאחר מכן יפקח את עיניו ויראה את שולחן הסדר עם הכלים היפים, יראה את בני ביתו, את הילדים הצדיקים והטהורים עם הפאות המסולסלות, את בנותיו הקטנות לבושות בנעלי לק חדשות לכבוד החג, יריח את ריח הניקיון שבבית, יבחין בשיניים הלבנות והצחורות כשהוא יושב כמלך ובן חורין והבית כולו מואר ונקי וצח ונפלא יוכל להרגיש את החירות.
והכי גרוע מכל הצרות והתלאות הללו שהיו, זה שהאור לא נראה בקצה המנהרה. למנהרה הזו אין בכלל קצה. היא אינסופית. כבר 200 שנה שזה המצב, גם אבא וסבא שלו נולדו עבדים ומתו כעבדים לפרעה. הוא אינו רואה שביב של תקווה שאולי יצא ביום מן-הימים ממעגל העבדות. אולי ילדיו לפחות יצאו מזה פעם. כלום, כלום לא נראה באופק ואין שום סיבה שזה יקרה.
כשהוא קם בבוקר, בעל כרחו, ונאלץ לצאת לעוד יום של עינוי וסבל, וכי היתה לו תקווה כלשהי? אופק חדש? וכי יום אחד יגיעו כוחות קומנדו מיוחדים ויחלצו אותו במבצע בזק כמו שאירע לחטופי אנטבה? לא ולא! העבדות נראתה נצחית. העצב והדכדוך היו עמוקים ועצומים הרבה יותר ממה שנוכל אי פעם לדמיין. במצרים היינו כמו העבדים של אותם זמנים, רכושו הבלעדי של האדון שעושה בעבדיו כרצונו, כאילו היו בהמות משא ואף גרוע מכך. אין להם שום זכות לקבל החלטה כלשהי על חייהם או על מקום העבודה שלהם. הם עבדים, עבדי עבדים.
בזמננו, קשה לנו לדמיין את עומק הייאוש ואת קושי השעבוד, אבל מעט מן המעט, אנחנו יכולים אולי להבין את ההרגשה שלהם.
אחרי שהלב מתמלא בהרגשה של העבדות והשעבוד, אחרי שאדם רואה את עצמו נמצא במצב הנוראי הזה, בתוך הייאוש והחידלון האינסופי, זה הזמן לפקוח את העיניים ולהביט סביב, אל השולחן הערוך בכלים נאים, אל הכתלים המסוידים וצבועים כהלכה, אל הילדים החמודים הישובים סביב שולחן הסדר כשהם מסופרים, פאותיהם מסולסלות, בגדיהם חדשים, חולצותיהם מבהיקות מלובן, הילדות הצנועות והחסודות לבושות בחן ובהדר כבנות מלכים, הבית מלא אורה, והוא עצמו כמלך בגדוד, בן חורין לעשות כל אשר חפץ לבו, איזו הרגשה נפלאה!
איזו זכות נפלה בחלקנו שנולדנו אחרי יציאת מצרים! שזכינו להיחלץ מהשעבוד הנוראי הזה, שאנחנו בני חורין! עם כל הקשיים שאנחנו נאלצים להתמודד מולם – אנחנו בני חורין! אנחנו חיים בבתים שמגוננים עלינו מהחום ומהקור, אנחנו יושבים ליד שולחן עמוס במאכלים שטרחנו ובישלנו לפי בחירתנו, עם הגדה מהודרת ועם כרית נוחה להסב עליה. איזה יופי! איזו שמחה! כמה נחת רוח!
ועכשיו, אחרי שזכינו להרגיש באמת את שמחת הגאולה מקושי השעבוד, אחרי שזכינו להבין ולהפנים עד כמה אנחנו צריכים להיות אסירי תודה לבורא עולם על החסדים האינסופיים שהוא מרעיף עלינו, את הרוממות של הכרת הטוב כלפי בורא עולם – זה הזמן להתחיל לומר את ההגדה של פסח בשמחה ובהתרוממות הרוח!!