הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה" (שמות כ"ב, כ"ד)
לאחר שזכינו לקבל את התורה, בשמחה רבה נתחיל ללמוד את מצוותיה, ונפתח בפרשת השבוע הנוכחי – 'משפטים', העוסקת רובה ככולה במצוות שבין האדם לחברו. ביניהן נמצא את מצות ההלוואה היקרה – מצוה שהיא עוד דרך להתבונן על החשיבה היהודית והשקפתה על חיי המסחר והחברה. בהלוואה יש משהו ייחודי ומפתיע. מצד אחד, הלא נתינת צדקה נראית המעלה הגדולה ביותר, כי היא נתינה ללא צורך בהשבה, נתינה סופית והחלטית. לעומתה, ההלוואה היא נתינה לזמן קצוב, ובדרך כלל – לא בהכרח לאדם שהוא מאוד עני ונזקק, אלא לאדם הנקלע למצוקה כספית לפי שעה. לפיכך זועקת השאלה: למה מצוות הלוואה חשובה כל כך, עד שהיא מוגדרת כמעלה יתירה וגדולה ממצוות הצדקה?!
הרמב"ם מבאר, כי ההלוואה הינה הדרך המרוממת ביותר לעשות חסד, בכך שהיא מזמינה את היהודי לצאת מהקיבעון המחשבתי הרגיל, האומר שהכסף שלנו הוא רק שלנו ולשימושינו, אלא להיפך – להעניק סכום כסף לאדם אחר, כדי לסייע לו להתייצב, להתחזק, להרוויח או להתפתח. בכסף שלנו, אנו מעניקים לו את ההזדמנות, ומאפשרים לו להגיע לאותה התפתחות או רווחיות רצויה. כשיהודי נותן לחברו הלוואה, הוא מעביר לו מסר סמוי: 'אני סומך עליך, אתה נאמן עלי, אני בטוח שיש לך את היכולות והכוחות לצאת ממצבך הנוכחי ולהצליח להתמודד!'. בכך, מעניק המלווה חיזוק ועידוד, דחף ומנוף לזולתו כי לא אבדה תקווה, ואחרי היום הלא מוצלח – יאיר שחר חדש, פורח ומצליח במיוחד, שיאפשר לו להתייצב ולהשיב את ההלוואה ללא כל קושי!
לפיכך, ניתנה חשיבות כה רבה ומעלה כה יתירה להלוואה. הלוואה אינה רק נתינת סיוע לזמן קצוב, אלא זריקת עידוד, דחיפה כלפי מעלה. כשיהודי נותן הלוואה – יותר ממה שהוא נותן כסף, הוא נותן כוחות, הוא נוטע עוצמות!
אשרי העם שככה לו!
בהלה ב'בייסמינט'
הסיפור המופתי הבא, הגיע בעדות אישית ממקור נאמן מהרב נטע שלמה זילבער מניו יורק, אשר שלחו אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א. ומעשה שהיה כך היה:
בשכונת מגורים שקטה בפאתי מונסי שבניו יורק, התגורר ר' קלמן א., שנודע בקרב מכריו ורעיו כיהודי ירא שמים, המוצא את פרנסתו בייבוא מסין. כמה פעמים בשנה, נפרד ר' קלמן ממשפחתו וממכריו, ועולה על המטוס בואכה בייג'ין הרחוקה, שם הוא רוכש סחורה מגוונת במחירי מציאה, אותה הוא מוכר בארה"ב ברווח נאה, ומכאן פרנסתו. במשך שנים התנהל מסחרו של ר' קלמן על מי מנוחות, עד להסתבכות אחת. היה זה באמצע החורף, ר' קלמן הופתע לגלות כי הפעם חושיו המחודדים לא עמדו לו, והסחורה שייבא בראשית החורף הייתה פחותת ערך ומעוטת איכות. הוא נאלץ להשיב את הכסף לרוכשים, ומצא עצמו – לראשונה בחייו – מתמודד עם חור ענק בתקציב…
פרנסתו של ר' קלמן ניזוקה קשות, אך חששו העיקרי היה לקראת הנסיעה הבאה. הן כדי לנסוע לסין לייבא סחורה, הוא זקוק לסכום עתק, רבבות דולרים במזומן. בדרך כלל לא הייתה לו כל בעיה בכך – כי סכום הכסף עמד הכן מהכנסות מסע הייבוא הקודם. אלא שהפעם – הכסף איננו, מה עושים? כיצד מתמודדים? ומהיכן תתפרנס המשפחה עד לשיקום העסק מהנזקים הקשים? שבועות מספר התהלך ר' קלמן, כשעננה מרחפת מעל ראשו, עד שחש שאין עוד ברירה. ביום רביעי אחד, החליט לקום ולעשות מעשה, על אף אי הנעימות הרבה שבדבר. בראש חפוי ועיניים מבויישות, ניגש בבית הכנסת לידידו ר' משה, וביקש לשוחח אתו על נושא חשוב. "ר' משה', סליחה אם אני מטריח אותך, אך יש לי שאלה חשובה", פתח ר' קלמן. בדקות הקרובות, פרש את מצוקתו. על העסק שנתקע, הנזקים הקשים, דאגת הפרנסה והמסע הבא שלא יכול לצאת לדרך בלי מזומנים ביד. לבסוף, העז לשאול: "אולי יש לך להלוות לי כסף לזמן מה?".
ר' משה הופתע מהבקשה, הן ר' קלמן מוכר כסוחר מצליח ומרוויח, לא להאמין מה קרה לו… מחשבות שונות התרוצצו בראשו, על סכום העתק המבוקש, על יושרו הידוע של ר' קלמן, על נפילתו הקודמת, ועל סיכויי ההצלחה הנוכחיים… נכון, ר' קלמן נודע עד עתה כאדם ישר ומהימן, אך עדיין, להפקיד בידיו סכום כסף כה רב? התמודדות קשה התחוללה באותם רגעים בלבו של ר' משה. הוא יודע היטב כי ב'בייסמינט' – מרתף ביתו, נמצאת קופסת הנעליים הישנה, אותה הסב זה לא מכבר לכספת מאולתרת, ובה הטמין קרוב למאה אלף דולרים שהוא שומר לנישואי בתו. הסכום הזה יכול להציל את ר' קלמן עכשיו ולחזור זמן רב לפני שבתו תתארס, אך מנגד – יש גם את הסיכון שמי יודע מה יהיה בעסקים, ואולי ר' קלמן יפסיד שנית, ואולי ואולי, ואולי…
רק אחרי דקות ארוכות של מחשבה התאזר ר' משה בגבורה: "יש לי בבית", הנמיך את קולו, "סכום עתק, קרוב למאה אלף דולר, שחסכתי במשך השנים לצורך נישואי בתי הבכורה. עד אז יש עוד קצת זמן, ואני סומך עליך ובטוח שתצליח, ולכן אני מוכן להלוות לך את הכסף במלואו למשך חמישה חודשים. עד אז – תעשה בו עסקים ותראה ברכה והצלחה!". עודם מדברים, וכבר עלו שניהם לביתו של ר' משה. ר' קלמן התבקש להמתין בסלון, בעוד ר' משה ממהר לרדת ל'בייסמינט'. להפתעתו, הוא מבחין כי עוזרת הניקיון הייתה חרוצה במיוחד בשנה זו, וכבר ניקתה את ה'בייסמינט' ללא התראה מוקדמת. חשש קל לשלום הכסף הזדחל ללבו…
הוא פונה לפינה בה היה מוטמן היטב הכסף, מתחת לערימת גרוטאות ישנות, אך מגלה כי הפינה נקיה מכל גרוטאה, חפה מכל קופסא. שניות בודדות לקח לו לעכל את המידע החדש והמטלטל: 'הכסף איננו, קופסת הנעליים נזרקה לאשפה על תכולתה היקרה' – הרהר בעגמת נפש עצומה ושברון רוח בלתי נתפס. שוד ושבר! לבו של ר' משה חישב להישבר, מוחו הסתחרר. סכום עתק, הון תועפות, הלך אחר כבוד לפח האשפה! לא פחות ולא יותר! לא נעשה בו שימוש, לא הפסידו אותו בעסקה כושלת, לא התבזבז לחינם – אלא הפך לזבל! האם יש דרך למצוא אותו? אולי כבר הגיע למזבלה העירונית?
"מה יש?", עובדת הניקיון נבהלה משיחת הטלפון, והבירור על קופסת הנעליים החסרה, "אתם צריכים את הנעליים? אולי הן עוד בפח האשפה… הן פיניתי אותן רק אתמול – יום שלישי, ובמונסי מפנים את הזבל בשני ובחמישי. היום יום רביעי – מסתבר בהחלט שהנעליים עודן בזבל, אולי לא הכי נעים להגיע אליהן אבל זה אפשרי!", אמרה המנקה… ר' משה שמע את הדברים, וזיק ניצת בעיניו. "לא נעים, כן נעים", הרהר, "זה כה דחוף!". הוא לבש כפפות ומיהר לחדר האשפה, הגדוש עד אין קץ. במהירות ובזריזות כאחוז בהלה, הוציא את שקיות האשפה והעגלות בזו אחר זו, ושפך את תכולתן על המדרכה. הוא פותח שקית אחרי שקית, ולפתע בצבץ מרחוק משהו מוכר – הייתה זו קופסת הנעליים!
בצעדי ריקוד, אץ רץ ר' משה הביתה, חובק את הקופסא בידיו, ופיו ממלמל שבח לבורא עולם. בחדר פנימי וסגור, פתח את הקופסא וספר את השטרות שנית. אחת מהנה לא נעדרה… "אני לא מאמין! רבבות דולרים הושלכו לפח האשפה, ומבלים שם כבר יותר מיממה! אם לא הייתי מגלה את דבר האובדן היום – כבר לא הייתי זוכה לראותם עד עולם!". הוא יצא מהחדר, וגילה את ר' קלמן יושב בסלון, וכוסס ציפורניו בעצבנות. כבר חלפה שעה מאוד ארוכה, מאז ירד ר' משה ל'בייסמינט' להביא את הכסף, ועדיין לא חזר. עיניו אורו כשראה את ר' משה נכנס וצרור המזומנים בידיו…
"איזה נס שביקשת ממני הלוואה!", אמר ר' משה והודה בחום לר' קלמן, "הצלת את הכסף שלי! בלעדיך – לא הייתי נזכר בכסף, ולא הייתי ממהר לחפשו! הרצון להלוות לך את הכסף הציל את הכסף, והציל אותי מאובדן סכום כה גדול!". ר' קלמן הביט בו בחוסר הבנה מושלם. אינו מבין על איזה אובדן מדובר, אינו קולט ממה הציל וכיצד. רק כשנרגע ר' משה הצליח לספר לידידו את השתלשלות הדברים לאשורם…
"אם לא הייתי מתנדב לתת לך את ההלוואה", סיכם ר' משה, "הייתי מפסיד סכום שחסכתי במשך שנים. אם לבי היה נכנע ליצר שאמר 'אין מקום בטוח לכסף כמו בידיים שלי' – הייתי מגלה כי זה המקום הכי פחות בטוח… בזכות שסמכתי עליך והלכתי להביא לך את הכסף, גיליתי את דבר זריקתו לאשפה רגע לפני שהיה מאוחר מדי…".
למרות שנראה כי הלוואה עשויה לגרום לקושי – זה בוודאי לא כך. הלוואה היא מצוה חשובה, שמזכה ברווחים רבים, גם גשמיים – כלכליים ממש. לא תמיד זוכים לראות זאת בעיניים, אך ההלוואה היא 'ביטוח' שמימי על הכסף שלנו… כמה כדאי לנסות להתאמץ, אולי בכל זאת נוכל להלוות, אולי נצליח איכשהו לסייע… וגם אם אין לנו כרגע מה להלוות, כמה חשוב להעניק לפחות את העידוד והתמיכה! גם לאמירה 'הייתי מלווה לך בשמחה, אולי אוכל לסייע בעתיד', יש משמעות טובה הרבה יותר מאמירה סתמית 'אין לי'.
מצוות ההלוואה מאירה באור יקרות את האחריות שלנו לתת לזולתנו את המפתח להצלחה, להעניק לו את הכלים. ומשעה שסייענו לחבר להצליח, נפתחו בפנינו שערי הצלחה שמימיים!
תשובה לשאלה לפני שנשאלה
היה זה בעת כינוס הכנסיה הגדולה הראשונה, שנערכה בשנת תרפ"ג בווינה. התכנסו אליו כל מנהיגי היהדות, אדמו"רים ורבנים, ראשי ישיבות ומרביצי תורה, בראשות מנהיג ישראל ורבן של כל בני הגולה, ה'חפץ חיים' זצ"ל. ומי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא, אף אלפי יהודים נאמנים נהרו לווינה, להשתתף ולו במשהו בכינוס הגדול לצדיקים. ה'חפץ חיים' זצ"ל התאכסן בווינה בביתו של נגיד יהודי ידוע, בשם ר' עקיבא שרייבר. ר' עקיבא שמח על הזכות שנפלה בחלקו לארח את גדול הדור, ועמל להסדיר את כל התנאים הנחוצים לאירוח ה'חפץ חיים' בכבוד מלכים, מאן מלכי רבנן…
הכניסה לבית נחסמה, כדי לאפשר ל'חפץ חיים' מקום מנוחה שקט ורגוע. אך על הגדרות צבאו המוני יהודים, מבקשים לעקוב אחרי הנהגות רבן של ישראל, ולזכות להביט בו לרגע קט. עימם, נמנה גם עסקן מפורסם ודגול שהגיע הנה מאנגליה, אשר ביקש גם הוא להיכנס אל הבית מתוך מטרה להתייעץ עם ה'חפץ חיים' בנושא חשוב ומרכזי בחייו, אך נתקל גם הוא במחסום האנושי… ברגע של שקט, פנה לבעל הבית, וביקש: "ראה נא, יש לי שאלה חשובה, קריטית לחיי. ומי כמו ה'חפץ חיים' לענות עליה. אנא, הרשה לי להיכנס למעונך, כדי לשוחח עם ה'חפץ חיים' לזמן קצר, ולשמוע את אשר יצווה לי הכהן הגדול מאחיו…".
ר' עקיבא נענה על אתר. הן הוא מכיר את פעליו הברוכים של העסקן מאנגליה, ואכן מי כמוהו זכאי ל'פרוטקציה' כזו. "היכנס נא בשעה אחת בצהרים", השיב מיד, "אז סועד ה'חפץ חיים' את ארוחת הצהריים. עם סיום הארוחה, תוכל לעצור אותו לשוחח עמו רגעים מספר. רק אל תאריך, תייקר את זמנו של גדול הדור…". העסקן התמלא שמחה והתרגשות, ובשעה היעודה השתחל אל הבית מכניסה צדדית, והגיע לסלון. הוא התיישב לשולחן בראשו ישב ה'חפץ חיים', והביט ברבן של ישראל בהתרגשות וברעדה. איזו זכות כבירה, לשבת לאותו שולחן עם גדול הדור!
באותה שעה, אמר ה'חפץ חיים' את מזמור "השם רועי לא אחסר", כפי שנהג בכל סעודה. ה'חפץ חיים' קורא את מילות הפרק לאט ובהטעמה, ואומר ביתר דגש את המילים: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ושבתי בבית השם לאורך ימים". אחר כך, הוא נושא עיניו אל יושבי השולחן, ונתקל בעסקן מאנגליה היושב לצדו, אותו לא ראה מעולם, ופונה אליו בשאלה: "תמה אני על דוד המלך עליו השלום', מדוע נקב בלשון 'רדיפה' על 'טוב וחסד'. הן 'רודף' הוא אדם רע, היורד לחייו של אדם אחר. רדיפה היא מעשה נורא, כואב ומצער מאוד, בעוד ש'טוב וחסד' – הם דברים מבורכים ומשמחי לב. מדוע בחר דוד המלך לקשור את ה'טוב וחסד' עם המונח 'רדיפה'?".
העסקן הביט ב'חפץ חיים' בהפתעה מוחלטת, אינו מבין מדוע ה'חפץ חיים' פונה אליו בשאלה. רק כשהשיב ה'חפץ חיים' הבין העסקן את המתרחש: "אסביר לך. בעצם, לכל אדם יש רודפים, אלה החיים. יש מי ששונאיו רודפים אותו, יש מי ששכניו רודפים אותו, יש מי שסתם אנשים רודפים אותו. יחידים זוכים שהעיסוק ב'טוב וחסד' רודף אותם – הם עסוקים בלהיטיב לנזקקים, בהקמת מוסדות תורה, בגמ"חים, ועיסוקיהם רודפים אותם, כי בכל עת אנשים פונים אליהם, מבקשים את עזרתם, מתייעצים עימם, הם ממש מרגישים 'נרדפים' בעיסוקם בטוב וחסד…". ה'חפץ חיים' הישיר מבטו אל העסקן היושב מולו: "לפיכך מתפלל דוד המלך, כי 'אך טוב וחסד' ירדפו אותו. אין לו צורך ברודפים נוספים, עדיפים רודפים מכל סוג שמבקשים 'טוב וחסד', מאשר רודפים בנושאים אחרים!".
ה'חפץ חיים' סיים את ההסבר, ונטל ידיו למים אחרונים. העסקן ההמום קם סמוק לחיים מעם השולחן ופנה לצאת, אז עצרו בעל הבית ר' עקיבא שרייבר. "הלא ביקשת לשאול משהו, איזו שאלה קריטית מאוד לחייך, ועדיין לא שאלת. מדוע אתה ממהר לצאת?". חייך העסקן והשיב: "השגתי את מבוקשי גם השגתי… השאלה שעמדה לפתחי אכן הייתה דרמטית לחיי – הן זכיתי להקים במו ידיי תלמוד תורה ובית מדרש, גמ"חים להלוואות וקופות צדקה וחסד. העשייה הענפה התפתחה והלכה, וכיום – העיסוק בחסד והטיפול בבעיות השוטפות במוסדות שהקמתי רודף אותי, גוזל את כל זמני, אין לי פנאי לעסקיי הפרטיים ולמשפחתי… יום ולילה, אנשים נוקשים על דלתי. זה מבקש הלוואה, ההוא מבקש תמיכה, פלוני רוצה שאקבל ילדיו למוסד החינוכי, ואלמוני מבקש לשנות את מקומו בבית המדרש. אין לי יום ואין לי לילה, עשרים וארבע שעות ביממה אני משועבד למענה ולטיפול בעיסוקים הבוערים, ואינני מסוגל עוד לשאת…". קולו של העסקן נסדק, מבטו הצטעף בדמעות. "סיכמתי עם רעייתי, כי אלך לשאול את פי ה'חפץ חיים' כדת מה לעשות. הלא אין שאלה הרת גורל ורבת משמעות לחיי, כמו השאלה אם להפסיק את עיסוקיי השונים ולהעבירם לאנשים אחרים, או להישאר בתפקידי הנוכחי למרות המחיר הכבד הכרוך בו. והנה, אך פתח ה'חפץ חיים' והאיר את הפסוק 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי' בביאורו הנהיר והבהיר – הבנתי את התשובה כולה. הלא ה'חפץ חיים' אמר, בצורה הכי ברורה, כי אין בידינו אפשרות לבחור אם להיות 'נרדף'. כל מה שאני יכול לבחור, זה אם להיות נרדף בשל עיסוקיי בצדקה וחסד, או להיות נרדף בשל סיבות אחרות… אני בוחר באופציה בה בחר דוד המלך, אני בוחר להמשיך לעסוק בחסד גם במחיר המרדף!".
מי שעוסק בחסד, בהלוואות או בנתינות, מכיר בוודאי את התחושה הזו. הטלפון אינו חדל מלצלצל, אנשים מתדפקים על הדלת בכל שעות היום והלילה. הוא בא לבית הכנסת ועוצרים אותו בדרך, הוא יוצא לקנות במכולת ונאלץ לפתוח 'קבלת קהל' באמצע הרחוב… זה עשוי ליצור תחושת מיצוי או רצון להקל, להוריד מהעומס. לברוח מההתחייבות לסייע, מהחובה לעזור. בברירה בין חיים שקטים ורגועים, לחיים בהם נרדפים בעזרה לזולת, יש משהו מגרה באופציה הראשונה…
ובכל זאת, מאיר ה'חפץ חיים' באור יקרות: אם זכית להיות נרדף בשל העיסוק בחסד, תשמח ותודה לה' על הזכות הזו, עד כדי שתתפלל להמשיך להיות נרדף על לא עוול בכפך, לשאוף להיות נרדף על מעשי החסד שבידך! כשהיהודי הבא יפנה אליך ויבקש הלוואה, אתה יודע שבעקבותיו יבואו עוד. תתחיל כאן קבלת קהל, זה יבקש ללוות בשיקים וזה בדולרים, זה יבוא ביום וזה בלילה, צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה. אבל עדיף להיות נרדף בעסקי 'טוב וחסד'!
מחיר יקר לשונא…
סבי, הגאון רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, העניק פעם לאחד מידידיו הלוואה בסך 2,000 דולר. היה זה סכום נכבד, וסבי סמך עליו ורצה להעניק לו עידוד בעצם העובדה שהוא מעניק לו הלוואה בסכום כזה… אלא שתאריך הפירעון חלף, וגם כמה שבועות נוספים, והילד איננו, הלווה פשוט נעלם… אחרי כמה חודשים, הבחין סבי באותו ידיד בא לקראתו, ולפתע פנה הלה ועבר את הכביש למדרכה המקבילה, מבקש להימנע מהמפגש הלא נעים… כשחזר הדבר פעם פעמיים ושלוש, הבחין סבי כי ידידו מתחמק ממנו, כנראה אי הנעימות מהעובדה שלא פרע את חובו מכריעה אותו…
ניגש אליו סבי במפגיע, ושאל: "ידידי! הלא נהגנו לדבר, לשוחח בנעימות, לברך זה את זה בשלום. עתה, לא די שאין לי את הכסף, גם איבדתי ידיד יקר כמוך! 2,000 דולר הם מחיר גבוה מדי כדי לרכוש בו שונא, אני יכול לרכוש שונאים בהרבה יותר זול…". ולא נחה דעתו, עד שהרגיע את ידידו ודיבר על לבו כי עוד חזון למועד, ובוודאי בבוא העת יוכל לפרוע לו. ועד אז, "הבה נישאר ידידים אוהבים…".
כי מהות הלוואה אינה רק הנתינה הכספית, אלא הענקת העידוד, החיזוק והתמיכה. וגם אם ההלוואה הסתבכה ולא נפרעה עדיין, זו לא סיבה לזנוח את המטרה העיקרית, זו לא סיבה להפסיק לעודד ולתמוך… אדרבה, היא הנותנת, זה הזמן להגדיל ולהרבות את החיזוק והעידוד, להפיח רוח חדשה ואמון מחודש!
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי)