"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה'… כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כ"ה, כ"א)
סיפרתי פעמים רבות את הסיפור על אותו זוג שלא היו להם ילדים במשך עשרים שנה. הם התגוררו בחו"ל, והחליטו לעלות לארץ ישראל, שכפי שמובא ברש"י, הישיבה בה היא סגולה לבנים. דא עקא, לאחר שלוש שנים נוספות של ישיבה בארץ – לא חל שום שינוי במצבם.
ידיד מחו"ל, שפגש בהם והתעניין בשלומם, ושמע מפיהם כי הם עדין מצפים, מתפללים ומקווים לישועה, אמר להם: "די לכם להצטער! אם במשך עשרים ושלוש שנים לא נפקדתם – כבר לא יהיו לכם ילדים… יש הרבה זוגות בלי ילדים שממשיכים לחיות… יש עוד מצוות בתורה שאפשר לקיים". וכאן המקום להדגיש שהאיש לא התכוון, חלילה, לרעה. הוא פשוט ראה את פניהם הנפולות ואת עיניהם הכבויות, וביקש לנחם ולעודד אותם, ולנסוך בהם כוחות מחודשים להמשך החיים.
כשחזר הידיד לחו"ל וסיפר לאשתו על כל השיחה, היא גערה בו: "מדוע היית צריך להתערב בעניינים של אחרים?"
-"אם היית רואה את פניהם המסכנות, גם את היית אומרת להם את אותם הדברים", הצטדק הבעל.
-"ומנין לך שלא יהיו להם ילדים?", שאלה.
– "התחלת גם את? לא יהיו להם! נקודה. אם במשך עשרים ושלוש שנים לא נולדו להם ילדים – כבר לא יהיו להם לעולם!".
-"ואם כן?", שאלה.
-"את יודעת מה? אם יהיו להם ילדים – אני סוגר את העסק שלי בחו"ל, עולה לארץ ישראל, והופך להיות אברך כולל, טוב לך?"
– "טוב לי!".
אחרי שנתיים נוספות של המתנה ותפילה, נולדו להם, בסיעתא דשמיא, תאומים: בן ובת.
"ותהום כל העיר". איזו שמחה… רק אדם אחד נכנס ללחץ…
הוא עלה על המטוס הראשון לארץ ישראל. מנמל התעופה נסע במונית ספיישל לרבי חיים קנייבסקי שליט"א, ובפיו שאלה: "כבוד הרב! כך וכך הוה מעשה, וכך וכך אמרתי, מה עלי לעשות?"
-"מה השאלה? תקיים את מוצא פיך!"
-"כבוד הרב! האם אפשר לעשות התרת נדרים?"
-"לא! הנדר שנדרת הוא בגדר 'נדרי מצוה' שאין להתירם!"
-"האם אפשר לעשות שליח, שילמד במקומי בכולל, ואני אתמוך בו בכל צרכיו, מכף רגל ועד ראש?"
-"זה דווקא רעיון טוב לעשות שליח, אבל נעשה אותו בכיוון ההפוך: אתה תלמד בכולל, ואותו תשלח לנהל את עסקיך"…
ואז הוסיף רבי חיים ואמר: "מי יודע אם לא כל מה שנולדו להם ילדים, זה בזכות שנדרת ללמוד בכולל!"
רבותי! מויראדיג! היהודי הזה עוד לא התחיל ללמוד. הוא, בסך הכל, קיבל על עצמו להתחיל. וכבר, בזכות התורה, נפקדה העקרה!
הוא אשר אמרנו: לימוד התורה הוא ה"חמצן"! הוא הנותן חיות לכל העולם! הוא הפוקד עקרות, והוא המרפא ממחלות! אין חשוב ממנו!
כמה מיטות תורמים לומדי התורה…
ידוע ומפורסם הסיפור על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שערך פעם אסיפה של כל נכבדי ועשירי העיירה, ובה נערכה מגבית לצורך בניית בית חולים, כאשר כל גביר תורם מספר מיטות. זה תרם שלוש מיטות, זה תרם חמש מיטות וכן על זה הדרך. היה עשיר מופלג שהגדיל לעשות, ותרם עשרים מיטות.
וזאת להווי ידוע, כי מחירה של כל מיטה עלה לסכום עצום, וכל תורם זכה לברכתו החמה של ה"חפץ חיים".
לפתע הגיע למקום האסיפה אברך, שביקש לשאול את החפץ חיים שאלה דחופה בהלכה. כל הנוכחים הבחינו שה"חפץ חיים" קיבל אותו בחמימות מיוחדת, והושיבו לידו, ב"מזרח"… למען האמת, העשירים נעלבו מהיחס העודף שהעניק החפץ חיים לאותו אברך, ואחד מהם אף העז להתריס: "כבוד הרב! כמה מיטות תרם אברך זה לבית החולים?…"
"מאה" השיבו ה"חפץ חיים" על אתר.
"היתכן? מאה מיטות?! מנין לו הון עתק לממן זאת?", תמה העשיר.
"כן!" ענה ה"חפץ חיים". "כל אחד מכם, העשירים, תרם מיטות עבור חולים שיתאשפזו בבית החולים. זה תרם שלוש, זה חמש וזה עשרים. אבל האברך הזה תרם מאה מיטות שלא יהיו! בזכות לימוד התורה שלו – מאה אנשים יהיו בריאים ולא יחלו. מכח לימודו הוא חסך מאה מיטות שלא יצטרכו להן"…
רבותי! זה ממש לא נורמלי לשמוע אנשים, בורים ועמי ארצות, שפוערים את פיהם, שכביכול בני התורה הם "נטל" על הציבור!
נהפוך הוא! כל העולם ניזון – בשביל חנינא בני, ואם חנינא בני יחליט פעם אחת לאכול פיצה – אתה, העשיר, תצטרך למכור את הקאדילק שלך…
כל העולם חי מזכויותיהם של לומדי התורה! הם, שחיים בפשטות, מסתפקים בקו חרובים, ואינם מנצלים את זכויותיהם – מאפשרים לכל העולם ליהנות מהזכויות הללו.
(דורש טוב סוכות)
מיוחד ומחזק !!!