יש רגעים שלא שוכחים. כשד"ר מיכאל אלמן ישב על הרצפה, נשא עיניים והביט אל תוך האישונים של הפציינט שאליו נקרא- הוא התקשה שלא לדמוע מהתרגשות. זו לא היתה עוד בדיקת עיניים. הפעם, מי שניצב מולו- היה רבן של ישראל. מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
"קשה לי להסביר את זה", הוא אומר עכשיו ועדיין התרגשות מלהיטה את לחייו. "ראיתי אלפי זוגות עיניים בחיי, אבל זה היה משהו אחר. ראיתי שם את בבואתם של גדולי התורה מדורות עברו, את מסלול הייסורים שעבר עם ישראל, בעיקר ראיתי אלפי- אלפי דפים של גמרא ותוספות".
אל ביתו של גדול הדור הוא נקרא במוצאי אחת השבתות. כאופתלמולוג המתמחה בטיפול בקרנית ובנוזל העין, הוא הוזמן לביקור ראשוני אצל גדול הדור בן התשעים. ד"ר אלמן התיישב בו במקום והחל לרשום את ההיסטוריה הרפואית שלו.
"לא היתה לו אף רשימת תרופות, שום היסטוריה קודמת או סיכומי בדיקות; כללית, לא היה שום חומר רפואי לעבור עליו", מעיד הדוקטור שהקים את 'אלמן רטינה גרופ', מרפאת קרנית פרטית בבולטימור, ועוזרו של הפרופ' לאופתלמולגיה בבית הספר לרפואה שעל ידי אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. "הרב אלישיב היה אציל וסבלן מאוד".
מכיוון שצווארו של הרב אלישיב היה רכון מרוב שנים של לימוד תורה, נאלץ דוקטור אלמן להשתופף על הרצפה ולהרים את מבטו לעבר עיניו של הגרי"ש כדי לערוך את הבדיקה. "בשעה שהבטתי אל תוך עיניו, הבנתי שעיניים אלו חזו בדמויותיהם של ענקי תורה במאת השנים האחרונות, והיו עדות לתהפוכות שעבר העם היהודי במאה השנים הקשות ביותר, שעברו עליו מאז חורבן הבית".
אלו היו התחושות; הדיאגנוזה הרפואית היתה מפתיעה עוד יותר: "למרבה הפלא, בקרנית של הרב הישיש לא נראו אותות ניוון, שמצויים בדרך כלל אצל אנשים בני גילו".
מרן הגרי"ש אלישיב לא היה יחיד. במהלך שלושים שנותיו כמומחה לטיפול בקרנית, זכה ד"ר אלמן (62), לטפל גם בגדולי ישראל נוספים, כמו מרנן ראש הישיבה רבי אהרן לייב שטיינמן, רבי נתן צבי פינקל וגדולי תורה אחרים.
מעבר לחייו העמוסים- ד"ר אלמן הוא סגן נשיא איגוד קהילות החרדים באמריקה, גזבר הנוער של מחוז 'אטלנטיק סיבורד' ב-NCSY, ומייסד סניף 'אגודת ישראל' במדינת מרילנד. הוא גם מחברם של למעלה מ-250 מאמרי הגות, ונמנה עם קבוצת העילית המצומצמת של 280 מומחים מכל העולם, שנבחרו לארגון האופתלמולגים האמריקאי.
אבל יותר מכל המאמרים וההישגים, הוא זקף לעצמו את "הזכות לסייע לגדולי ישראל, באופן שלא הייתי זוכה לו בצורה אחרת. לזכות הזו הייתה השפעה עצומה על חיי ועל משפחתי כולה. זה דבר שאין לו מחיר. תמיד אהיה אסיר תודה על הזכות הזו".
'אנטנה' רוחנית
ד"ר אלמן הוא יליד העיר דטרויט שבמדינת מישיגן, ארה"ב. הוא סיים את התמחותו ברפואת הקרנית באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס ובאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור. כיום הוא מחלק את זמנו בין בולטימור לבין העיר העתיקה בירושלים, שם יש לו דירת מגורים נוספת.
אנחנו נפגשים בחדר הלימוד עטור ספרי קודש שלו בבלוטימור, בו הוא קיבל מזה עשרות שנים רבים מבין ראשי הישיבות בארה"ב ואת בני משפחותיהם. הוא מתיישב באחד משני הכסאות עם הריפוד הלבן האנגלי, ומתחיל לתת את הדיאגנוזה הכללית שלו על עיני העדה שלנ:
"אפשר להרגיש את הקדושה השורה עליהם. לי לגמרי ברור שלכל לגדולי התורה שלנו יש 'אנטנה רוחנית' מיוחדת. יתר על כן במקרים רבים שהכרתי מכלי ראשון, בלתי נתפס איך הם חיים עם הבעיות הרפואיות מהן הם סובלים, שלא לדבר על התפקוד הכל כך גבוה שלהם. אני יודע שבמקרה של הרב שטיינמן, לפחות, הוא אכל מעט מאוד במהלך השנים. את הכוחות שלו", פוסק הרופא, "הוא קיבל היישר מן השמיים- ודאי שלא מאוכל…".
חוט אחד מקשר מוצא ד"ר אלמן, משותף לכל גדולי ישראל (ובני משפחותיהם) מכל החוגים: מידותיהם התרומיות, מילותיהם המדודות, הרכות, הרחומות, והכבוד הרב שהם רוחשים לזולת העוסק במעשי חסד, כמו מקצוע הרפואה.
"הם מאוד מחוברים למציאות", אומר ד"ר אלמן. "הם מתאפיינים במידת האמת ובבהירות שאין דומה לה, בעולם מלא בלבול, טעון בדקויות ובסתירות גלויות. באופן אוניברסלי, הם מפגינים אמפתיה עצומה ואהבת ישראל ללא גבול ומידה".
בעיניים של הגרי"ש אלישיב, הוא מצא גם את הבית. "הוא הזכיר לי מאד את אבא שלי. אבא היה מבוגר ממנו בכמה שנים, אך מעולם לא זכה ללמוד תורה. שניהם גדלו בילדותם ברוסיה, עברו את המהפכה הקומוניסטית, דברו באידיש בעלת ניב ליטאי, והיו מדודים מאד במילותיהם. הרגשתי ממש בבית כששוחחתי עימו".
למרות שמרן הגרי"ש אלישיב התעקש לשלם לד"ר אלמן על הבדיקה שביצע באותה שעת ליל מאוחרת, הוא סירב לקבל את התשלום. "הוא דחף את הכסף לעברי, ואני החזרתי לו. אמרתי שזאת תרומה, אבל המשכתי להרהר בכך גם לאחר שעזבתי את ביתו. התקשרתי חזרה אליו ואמרתי שאני חוזר בי מכוונתי שלא לקבל תשלום: התשלום יהיה, שהרב יתפלל עלי ועל משפחתי, כל יום. הוא הסכים. אין ספק שעשיתי את עסקת חיי באותה בדיקה, שהייתי מוכן לשלם מכיסי כדי לבצעה. זו הייתה זכות שאין לה מחיר!"
בכלל, הוא אומר, כל גדולי התורה שבדק במהלך השנים, מפגינים אין סוף הכרת הטוב- הרבה מעבר לכל פציינט רגיל. דוגמה לכך הוא מביא מאנקדוטה שהתרחשה, כשהוא מגיע לנחם את הגרי"ש אלישיב שישב שבעה על בתו, הרבנית לאה אויערבך ע"ה.
"כל העולם הגיע לנחם אז, והסדר בו התנהלו העניינים אז היה, שהתור הארוך של המנחמים עבר על פני שורת האבלים. אולם כשאני הגעתי, סימנו לי לצאת מהתור והתעקשו שאתיישב לידם. אמרתי לבני המשפחה שאינני מעונין להטריחם, אך הם טענו: 'לא, תשב!' הם אף שאלו אם ארצה להישאר בתפילת מנחה. גם זו הייתה זכייה- רק לעמוד ליד גדול הדור ולצפות בו בתפילתו הייתה חוויה מדהימה!".
וזה לא שהוא לא פגש אנשים מפורסמים בחייו. אל הקליניקה שלו הגיעו אישים נחשבים במיוחד, אבל הם היו "הכל חוץ מענווים", אצל גדולי ישראל בכלל ואצל מרן הגרי"ש אלישיב בפרט, הוא ראה בדיוק את ההפך.
"הוא היה כל כך ישר, בלי שום נגיעות אישיות. הוא היה עדין וענייני. כשאני מביט לאחור וסוקר את שנותיי המקצועיות, איני יכול לדמיין שום דבר שמשתווה לזכות להיות שותף לטיפול ברב אלישיב. הייתה לי הזכות להיות 'עבד בפלטרין המלך".
יש לו סיפור נוסף על הרב אלישיב, הממחיש את רגישותו הנדירה. ד"ר אלמן משמש כיועץ בחברת סטראט –אפ ישראלית, 'נוטל ויז'ן', שפיתחה מכשיר- כעין מחשב- שמצליח לאתר ולזהות 'רטיבות' מוקדמת של ניוון שרירי העין, השכיחה יותר אצל בני הגיל השלישי.
הוא רצה שהרב אלישיב ישתמש במכשיר הזה כחלק מתוכנית הטיפול שלו, אך הוא היה צריך לוודא קודם שהמכשיר הזה מתאים לו. בין יום כיפור לסוכות של שנת תש"ע, הוא התבקש להגיע לביתו של הרב אלישיב באחד הערבים. גידי בנימיני, אחד ממנהלי 'נוטל ויז'ן', פגש אותו שם, והם התקינו את המכשיר באחד החדרים האחוריים, בעוד הגרי"ש אלישיב לומד בחדר הקדמי.
מי שבאו לעזרתם היו בני הבית: הגאון רבי יוסף אפרתי, תלמידו הקרוב של הגרי"ש, עם נכדו, ר' אריה אלישיב; שניהם נגשו לבדוק את המכשיר. הם ניסו אותו וכעבור עשר דקות פסקו – זה לא מתאים לרב. הסיבה היתה ה'עכבר'. בגיל מאה הרב אלישיב לא בדיוק התמצא במחשבים, והם לא האמינו שיש לו ביד גמישות הדרושה להפעלת המכשיר.
"גידי היה מאוכזב מאוד", מספר ד"ר אלמן. "כשהרב אפרתי ור' אריה ראו את האכזבה שלו, הם לקחו אותנו לחדר של הרב והניחו את הקופסה הגדולה מעל הגמרא שלו. מכיוון ששמיעתו של הרב נחלשה, הם צעקו באוזניו באידיש: 'סבא יש לנו כאן אנשים שבנו מכשיר שיכול לעזור לאנשים לראות. בבקשה, תן להם ברכה!' הרב אלישיב נענה ובירך: 'ברכה והצלחה'.
"באותו רגע, חתני משה, שעמד ברקע, ניגש וצילם אותנו. נפניתי לגידי ואמרתי: 'אתה יודע מה קרה כאן עכשיו? הרגע הפכת למולטי מיליונר'. הוא הסתכל עלי כעל מי שנטרפה דעתו, אך הסברתי: 'קיבלת עכשיו ברכה מגדול הדור. המכשיר שלך יעבוד. ולא זו בלבד, אלא שעם תמונה שצילם כאן חתני, המכשיר שלך יעוף מהמדפים בשני ה' B'- ים, בבני ברק ובברוקלין…
"עד היום גידי מציג את התמונה הזו בגאון לכל אופתלמולוג דתי שהוא פוגש".
סוף הסיפור לא ממש מפתיע.
"הניסוי הקליני שנערך בארה"ב על מערכת ה'נוטל ויז'ן', נפסק בשלב מוקדם מאוד", מספר ד"ר אלמן ועוצר בחיוך מתגרה. "לא בגלל שהוא כשל, אלא להפך. זו היתה תופעה נדירה בעולם המחקר: המכשיר הצליח בצורה כל כך מופלאה, שחברת הביטוח הרפואי 'מדיקר' אישרה את השתתפותה ברכישת המכשיר, לאחר מחצית מזמן ההכשרה הצפוי. אפילו העובדים החילונים ב'נוטל' מודים שהצלחת המכשיר נובעת מ'ברכתו של הרב'".
טוב עין
זוג עיניים נוספות שד"ר אלמן לא יכול לשכוח, הן של ראש ישיבת מיר, הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל. ראש הישיבה הגיע לבולטימור רק פעם אחת, כמה חודשים טרם פטירתו.
"רבי נתן צבי היה אדם נדיר ורגיש מאוד", משתף ד"ר אלמן. "בתנו היא אלופה באפייה, והיא אפתה 'מאפינס' אותם הגשנו לשולחן בעת ביקורו בביתנו. לאחר שטעם מהם, הוא שאל: 'מי אפה את המאפינס האלה? הם פשוט מעולים!', חשנו כאילו זכינו לארח בביתנו נציג ממשפחת מלוכה"…
זאת היתה גם הזדמנות להכיר את שליטתו המופלאה של ראש הישיבה בכל מכמני התורה. "הייתי יושב לצידו בימי שישי אחר הצהרים, כשהשתתפתי בשיעור על פרשת השבוע שמסר בירושלים. רק לראות אותו היה כמו לשבת בשיחת מוסר; התורה שלימד היתה רק תוספת. אחרי שראינו אוות לומד למרות שכל גופו מותקף במחלת הפרקינסון, שוב אין לשום אדם תירוץ או סיבה שיכולים למנוע ממנו ללמוד, בין אם זה חולי או עייפות או חולשה- כי בעינינו ראינו למה היה רבי נתן צבי מסוגל".
הפעם האחרונה בה פגש ד"ר אלמן את רבי נתן צבי, הייתה בחול המועד סוכות תשע"ב, לאחר שצעד בחום הכבד מביתו שבעיר העתיקה ל'קבלת פני רבו' בסוכתו של ראש הישיבה. "ממש לפני שנכנסנו, הגיע לשם הגאון רבי זונדל קרויזר זצ"ל, מגדולי הרבנים של ירושלים של מעלה, שגם הוא נמנה עם הפציינטים שלי", הוא נזכר. "הוא היה החברותא של רבי נתן צבי. כשיצא רבי זונדל, אמר לי רבי נתן צבי: 'הנה לך יהודי קדוש וטהור'. חשבתי לעצמי: רק מי שהוא עצמו כזה- יֵדע לזהות איכויות אלו אצל השני'".
ד"ר אלמן זכה לבדוק גם את הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד.
"בפעם הראשונה, לא ממש קלטתי מי הוא זה שאותו הוזמנתי לבדוק בביתו", מודה ד"ר אלמן. "לו רק ידעתי, הייתי נוסע לברכפלד, והוא לא היה נאלץ להגיע עד אלי. ושוב, גם אצלו ראיתי הכרת הטוב גדולה מאד. נתתי לו רק חוות דעת, לא ניתחתי אותו, אבל זה הספיק לו כדי להוקיר לי תודה".
ד"ר אלמן נזכר בחיבה גם בברכת הצלחה במקצועו, אותה קיבל מהגאון רבי דוד ליפשיץ, רבה האחרון של העיר סובלאק, מראשי 'אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה', שעימו נמצאת משפחתו בקשרי ידידות קרובים. הרב היה גם מסדר הקידושין שלו.
"פעם אחרי טיפול, הרב ליפשיץ לקח את ידי בידו ואמר לי בלבביות: 'אני לא יכול לברך אותך שאנשים יחלו, כי אני לא רוצה שאף אחד יסבול, לכן אתן לך ברכה- שהחולים שיבואו אליך, תהיה השליח הטוב להמציא להם את רפואתם!'. אם אני רואה הצלחה בעבודתי, זה בזכות הברכה שלו שעובדת".
נמנום בעין הסערה
את ראש הישיבה מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, זכה ד"ר אלמן לפגוש בכמה הזדמנויות, אבל רק פעם אחת הוא בדק אותו.
"לרב שטיינמן היתה מידה עצומה של הכרת הטוב. היה לו גם חוש הומור", הוא מתחייך. "כשסיימתי לבדוק אותו ונפרדתי ממנו לשלום, שאל הרב שטיינמן: 'אנחנו יוצאים כעת לברית, אינך רוצה להצטרף אלינו?' השבתי שלא, שאין ברצוני להטריח את ראש הישיבה. הוא הגיב אז בפליאה: 'מה אינך רוצה לקבל את פני אליהו הנביא?' 'בסדר!' אמרתי, ונכנסנו כולם לרכב".
מרן ראש הישיבה ישב במושב הקדמי, ואילו ד"ר אלמן וחתנו, משה מייסטל, ישבו מאחור. הם נסעו מרחק של כמה רחובות עד למקום הברית בבני ברק, וכשהגיעו, התקבלו על ידי ים של אנשים ממתינים.
"דלת המכונית נפתחה, ואז ראיתי מעין קריעת ים סוף, ומי יוצא מהרכב? לא הרב שטיינמן- אלא משה ואני!", מספר ד"ר אלמן. "כולם הסתכלו עלינו קצת מאוכזבים- לא לזה הם ציפו! אך עד מהרה יצא גם הרב שטיינמן מהרכב, והציבור, כמו הים, נבקע לשניים"…
כבר בשנת תשע"א, עוד לפני שד"ר אלמן טיפל במרן הגראי"ל, הוא פרסם בהוראתו מכתב תחת הכותר 'ניסים שמהם ניתן ללמוד', שהתייחס לישועה לה זכו הוא וחבריו לטיסת 'אל על'.
ד"ר אלמן זוכר את הטיסה ההיא, אחת מני רבות שהוא עשה קבוע בקו תל אביב – ניו יורק. הוא נרדם זמן קצר לאחר ההמראה, בלי שהיה מודע לכך שהמטוס נמצא בסיכון גבוה של התרסקות בשעת הנחיתה, וזאת בשל ציוד הנחיתה שניזוק קשות.
המטוס חג מעל הים התיכון, מרוקן את הדלק אל תוך המים, תוך שהוא ממתין לאור יום, כדי שצוות חיל האוויר הישראלי יוכל לאמוד בעיניו אם ניתן לאפשר למטוס לנחות.
יהודים בכל רחבי ארה"ב התכנסו לתפילות סוערות לשלום נוסעי המטוס והצלחת הנחיתה. התקיימו מעמדי אמירת תהילים ציבוריים, ואפילו תזמורות בחתונות נעצרו לתפילה נרגשת.
כל הזמן הזה ד"ר אלמן נם שנת ישרים. רק בשעת הנחיתה הוא התעורר, וגילה ששדה התעופה בן-גוריון נסגר, כדי לאפשר את הגעתם של מאות רכבי ההצלה שעמדו והמתינו למקרה של אירוע רב נפגעים.
הוא קצת נבהל, אבל הנחיתה עברה חלק. "חשבנו שמדובר באזעקת שווא", הוא מצטחק. כמה ימים לאחר מכן, כשחברת 'בואינג' הגיעה כדי לחקור את התקלה, הצהירו ההנדסאים מסיאטל ש'המטוס הזה היה אמור להתרסק. הגלגל היה תלוי על חוט השערה; זהו נס גלוי שהמטוס נחת בשלום'.
"חודש אחר כך פסק הרב אלישיב שכל פעם שאני נוחת בבן גוריון, בעת שגלגלי המטוס נוגעים בקרקע, עלי לברך בשם ומלכות 'ברוך… שעשה לי נס במקום הזה'". הוא מספר.
כאמור, כמה ימים לאחר מכן, הורה לו מרן הגראי"ל שטיינמן לפרסם את סיפור הנס, כי הדור הזה צריך לראות שכשמתפללים- נענים.
ד"ר אלמן מסיים עם תובנה ברורה: "גדולי ישראל מייחסים חשיבות רבה למצוות 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'", הוא אומר. "ישנם רבים העושים מה שאני עושה וברמה גבוהה, והם בהחלט מטפלים היטב בגדולי הדור שלנו, הן בארץ והן בארה"ב. אינני יודע כיצד זכיתי להימנות עימם, ואין ספק שזכות זו יקרה מאוד לליבי!".
(מתוך 'משפחה')