"כבן ראיתי ונוכחתי לראות עד כמה גבהו דרכיו של האבא זצוק"ל. הוא חי כל חייו בנתיב לא ידעו אדם, בכלל זה בני ביתו.
"הזהירות מלשון הרע היתה אצלו באופן שלא נראה כמותו. לא רק לא לדבר על הזולת, לא ברמיזה, לא בהנהון, ולא בניגון של דיבור. בשנים האחרונות אני עזרתי לו לסדר דברים, יום אחד הוא מתקשר אלי ואומר לי: 'זה לתועלת, אז אני אומר לך: הדייר פלוני לא שילם כבר כמה חודשים'. מי היה הדייר הזה? עולה חדש גס נפש, אבל גם בנושא תשלום וגם על כזה בן אדם, אזי רק אם זה לתועלת. ולא שלא הבין במה שקורה סביב, הוא היה שנון ומבין דבר מתוך דבר, הוא היה בעל חוש הומור מעולה, עם עין ביקורתית ערה מאוד. אבל כל החושים האלו נבלמו בכל מה שנוגע לנטייה הטבעית של לראות ברעת חברו, ללכת רכיל, ונותבו אך ורק לדברי תורה.
"גם כאשר מדובר היה בהשגה על דברים שהובאו בספר מסוים, הוא היה מאוד ברור בהשגה, אבל הוא לא הזכיר את שם הספר ושם המחבר. בתפילת הנץ היה חביב עליו מאוד כל מי שבא להתפלל, שכן לא קל להחזיק מנין של נץ, לא רבים הם הקבועים ויש לילות שהקימה קשה מאוד, מעטים הם הבאים. כיוון שכך היה שש על כל מי שקבע מקומו בתפילת הנץ. ארע שהצטרף למנין אברך בר אורין, כמובן שהאבא זצוק"ל שמח עמו והאיר לו פנים. באותה תקופה התרחשה פרשיה ציבורית מסוימת שבמרכזה עמדה דמות נודעת, אותו אברך דיבר סרה באותה דמות. האבא זצוק"ל מחה על כך, היסה אותו ואמר: 'כאן לא מדברים על אף אחד'. הלה כעס מאוד והתבטא: 'אפילו על רשעים לא?' האבא חזר ואמר: 'כאן לא מדברים על אף אחד'. 'נו – אז לא אוכל להמשיך לבוא להתפלל כאן' – התריס האברך. 'אז לא!', השיב האבא זצוק"ל, וכך היה.
"השמירה מהדיבור כבר הייתה בשלב קבלת האינפורמציה. הוא מיד קילף את הקליפה הסביבתית על כל הצדדים החברתיים שלה, דברים שאדם רגיל מיד מתייחס אליהם ורואה בשלב הראשון רק את הצדדים האלו, אבל הוא מיד ניתב את ההתייחסות רק אל ההלכה, אל מה שזה מחייב לעשות. אם ראה תאונת דרכים קשה, היה מקבל עליו צום. לא היה חשוב לו הגורמים הטכניים של התאונה, הוא רק ראה את הצד המחייב מבחינת ההלכה, מבחינת התורה. כאשר שמע שיש גזירה מסוימת היה צם כדי שהגזירה תתבטל, לא ענין אותו כהוא זה מה שהתרחש סביב, הוא פשוט לא היה שם, הוא היה חי רק את המשמעות ההלכתית המחייבת".
(מתוך 'מוסף שבת קודש' יתד נאמן – אב תשע"ח)