היום נמשיך לעסוק בנושא: אמירת דברי קדושה בצורה הולמת
יום שלישי ב' בשבט תשע"ו
האם 'מֵפִיץ רֵיחַ' מתיר אמירת דברי קדושה?
אסור לומר דברי קדושה בטווח של ארבע אמות מריח רע של צואה; והוא הדין לריח רע של עיפוש וריקבון הנודף מדברים אחרים (ראה שולחן ערוך סימן פו, סעיף א, ומשנה ברורה סימן עט, ס"ק כג). ויש שכתבו שאם יש באותו מקום 'מֵפִיץ רֵיחַ', או ריח חזק של שריפה וכדומה, באופן שהריח הרע אינו מורגש - מותר לומר שם דברי קדושה; ויש שהקל בכך לחולה שאינו מסוגל להקפיד על נקיות; ויש שאסר זאת, משום שבפועל הריח הרע קיים. [ס"ק טז; ביאורים ומוספים דרשו, 23, 24 ו־26]
האם מותר לומר דברי קדושה כשהגוף אינו נקי?
מותר לומר דברי קדושה בסמוך לצואה מכוסה כאשר הריח אינו נודף מבעד לכיסוי. יש אומרים שהיתר זה אמור גם ביחס לצואה הנמצאת על גופו של האומֵר (למעט חלק מאֵיבָרֵי הַפָּנִים ופי הטבעת); ויש אומרים שאם הצואה נמצאת על גופו אסור אף להרהר בדברי קדושה, ואין היתר אלא כשהיא נמצאת במקום המתכסה מאליו, כגון החלק הנסתר של בית השחי, ומכוסה גם בבגד. ויש לנהוג כדעת המחמירים, ובשעת הדחק ניתן להקל. [סעיף ד-ה וס"ק יב-יד; ביאורים ומוספים דרשו, 17]
ההקפדה על נקיון הבגדים בעת התפילה
האדם צריך להקפיד שבגדיו יהיו נקיים בכל עת, ובפרט בעת התפילה, והיה מן הראוי שיהיו לכל אדם בגדים מיוחדים לתפילה, כבגדי כהונה המיוחדים לשרת את ה', אלא שאין יכולת ביד כל אדם לנהוג כן. ובדיעבד, אף אם יש צוֹאָה או דְבַר טומאה על בגדו - בצִדו הפנימי, או בצִדו החיצוני ומכוסה בבגד עליון - רשאי להתפלל וללמוד תורה; ויש אומרים שאין להתפלל בבגד שיש עליו דבר טומאה, ובפרט אם בא על ידי איסור - שלא יהא ל'מזכרת עוון'. [ס"ק יב ו־טו; ביאורים ומוספים דרשו, 18]