ותפילה ותשובה וצדקה…
דוד המלך אומר בתהילים (קכא, ה): "ה' צלך על יד ימינך". יש להבין מה פירושם של דברים, וכי השי"ת הוא הצל של האדם?
ביאור נפלא על כך רגיל היה לומר מרן פאר הדור רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל: כאשר אדם עומד לפני השמש, כל תנועה שיעשה תיראה גם בצל. דוד המלך רצה לרמוז שהנהגת השי"ת אתנו דומה לצל: כפי מעשינו, כך בדיוק הקב"ה מתנהג עמנו.
כשם שאם אדם פותח את ידו אף הצל 'פותח' את ידו, וכשקופץ ידו אף הצל קופץ כמותו, כן היא הנהגת השי"ת: אדם שפותח את ידו לעזור לנצרכים גם השי"ת פותח לו את ידו, "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", ונותן לו שפע של ברכה והצלחה. אך אם, חלילה, אדם קופץ את ידיו ולא עומד לעני בשעת דחקו – גם השי"ת מונע ממנו את השפע הבא מלמעלה.
אדם שמקיים, כאן למטה, "ונתנו" – זוכה לכך שהקב"ה מוריד עליו "ונתנו" מלמעלה.
פעם אחת בירך האדמו"ר הקדוש רבי מנחם מנדל מרימינוב זי"ע יהודי ב"פרנסה טובה", והלה התעשר עושר רב בקנה מידה בלתי נתפס.
באו גדולי החסידים אל רבם ושאלו: "מדוע נתן הרבי את כל הכסף העצום הזה רק ליהודי אחד? סכום כזה מן הראוי היה שיתחלק בין כמה וכמה אנשים?".
נענה האדמו"ר ואמר: "אני לא נתתי לו את כל העושר העצום הזה! אני נתתי לו רק את הברכה, והוא, במעשיו, הגדיל והעצים את הברכה עד לממדים כה גדולים!".
ביאור הדברים, שאדם זה השכיל לעשות צדקות בכספו. ככל שגדלה הברכה כן גדלו תרומותיו לצדקה. הוא לא הסתפק בצדקות שנהג בעבר. וכיון שהוא הגדיל את ה"ונתנו" שלו – בה במידה הגדילו לו משמים את ה"ונתנו" המגיע משם. בריבוי מעשי הצדקה שלו הוא זה שהעצים והרבה את הברכה, עד לעשירות המפלגת לה זכה.
לא הגיוני שאדם שהפריש סכום מסים לצדקה, בתקופה בה הרוויח אלף, ייתן את אותו הסכום לצדקה בתקופה בה הוא מרוויח עשרת אלפים…
אם הוא לא משכיל להרבות את הצדקה אלא "הון ועושר בביתו – וצדקתו עומדת לעד", הצדקה שלו נשארה "עומדת" על אותו סכום – גם משמים לא יעצימו לו את הברכה!
אבל אם הוא יודע שמאלף מפרישים מאה, וכשהקב"ה נתן ברכה ויש עשרת אלפים, מפרישים אלף, האלף לך שלמה – הברכה שבמעונו "מתפשטת ומתרחבת" ולא נותרת כפי שהיתה.
וזהו שאמר האדמו"ר לחסידיו: "אותו אדם שהתברך ממני, הוא זה שהשכיל לדעת איך להעצים את הברכה. ההעצמה לא באה ממני".
"והיה ברכה" – כשהקב"ה מברך אדם, עליו להשכיל 'לגדל' את הברכה. אם, חלילה, לא ישכיל – "ונתנה לרעך הטוב ממך", והיא תפנה למי שכן יודע לגדלה.
מצדקה רק מרוויחים
לא אחת עמדתי משתומם מול מעשי צדקה נפלאים, בהם ראו הנותנים – עין בעין – את התגשמות ההבטחה "ונתנו – ונתנו". הנה אחד מהם:
הגיע אלי חתן שהתחתן לא מכבר ובידיו מעטפה. "כבוד הרב", כך אמר לי, "במעטפה יש את כספי המעשר מהכספים שקיבלנו לחתונה. אני מעוניין, בלי נדר, להקפיד על 'מעשר כספים'".
אמרתי לו: "הרי אני מכיר אותך. דירה אין לך. פרנסה אין לך. צרכים מינימאליים לבית עדיין חסרים לך. מדוע לא תשתמש בכספי המעשר לצרכי קיומך?".
"רבי! אני מעוניין בכל לבי לקיים מצות מעשר כספים. ובאשר לצרכי הפרטיים – היד ה' תקצר?", אמר ונתן את תרומתו הנכבדה.
וכי יעלה על דעת מאן דהוא שהקב"ה לא ירעיף עליו שפע של ברכה?
כעבור חודש ימים הוא שב אלי. מעטפה נוספת בידו ואמר: "כבוד הרב! במעטפה יש את כסף המעשר ממתנה נוספת שקיבלנו זה עתה. אחד הדודים שהשתתף בחתונה שלח רק עכשיו את מתנתו לחתונה".
"אומר לרב את האמת", הוסיף. "לא הבנתי מדוע הדוד הזה לא הביא מתנה לחתונה, אבל דנתי אותו לכף זכות, כנראה משום איזושהי סיבה מוצדקת… כבר 'התייאשתי' ממנו… והנה כעבור חדש מהחתונה הוא הגיע אלי, מתנצל כולו על האיחור, ובידו מעטפה.
"משפתחתי את המעטפה גיליתי שיש בתוכה בדיוק את אותו הסכום שנתתי לכבוד הרב כ'מעשר כספים' בפעם הקודמת, סכום שהוא מעל ומעבר למה שציפיתי לקבל ממנו. את המעשר ממנה הבאתי עתה"…
"ונתנו" – "ונתנו". אדם שנותן – נותנים לו. הכל חוזר בחזרה, ובגדול.
כבר אמרו חז"ל (בראשית רבה ט, יא): "כל המידות בטלו, מידה כנגד מידה = לא בטלה". המתכון לקבלת הברכה, להרעפת השפע הוא: "ויתן, ויחזר ויתן", בלי חשבונות…
זה בהחלט דבר לא פשוט ולא קל. אך טבעי הוא שלכל אחד יש את החשבונות שלו: "גם לי אין פרנסה"; "אני נצרך לא פחות ממנו"; "אני חוסך כל פרוטה לקנות לעצמי דירה, איך אני יכול לתת…", וכדומה.
דרושה עבודה כדי לשנות את המבט, לשנות את התפיסה. להפנים שלעולם – אבל לעולם – לא מפסידים מלתת. ולא רק מלתת, אלא גם "מלתת ולחזור ולתת" רק מרוויחים!
דוד המלך אומר בתהילים (כג, ו): "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". אדם שנותן צדקה וגומל חסד בממונו, מביא את עצמו למצב שהחסד 'רודף' אחריו ורוצה 'להידבק' בו…
אחרי ה"ונתנו" שלו – ה"ונתנו" בכיוון השני 'רוצה לבוא'…
ועדיין, גם מי שניחן בלב טוב שרוצה לתת – צריך להתפלל לה' שיכוון אותו לתת למקומות הנכונים, למקומות של תורה וקדושה.
יש כאלה, הרחוקים משמירת תורה ומצוות, שהם אמנם בעלי חסד ותורמים מהונם, אך הם תורמים לכל מיני שטויות והבלים, למועדוני ספורט ולבתי תרבות קלוקלים, שה' ירחם. צריך תפילה מיחדת שלא להיכשל בעניים שאינם מהוגנים, ולזכות לעשות עם הכסף צדקה אמתית שהקב"ה חפץ בה.
מעלת הצדקה גדולה עד מאוד, וכבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי י, ב): "וצדקה תציל ממוות".
בענין זה מביא רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל מעשה מופלא בספרו 'מאור ישראל – דרושים' (עמוד קצא) על מר דב אורנשטיין, האיש שעל שמו נקראים 'בתי אורנשטיין' בשכונת גאולה בירושלים. המעשה אירע לפני יותר ממאה שנה, ומעשה שהיה כך היה:
מר אורנשטיין היה עשיר גדול ונדיב לב. כל עני שהיה בא לפניו קיבל ממנו נדבה בעין יפה.
בעירו גר תלמיד חכם עני מרוד, שבתו התארסה בשעה טובה ומוצלחת ומועד החתונה קרב ובא. הוא התחייב לתת לה נדוניה, אך לא היתה בידו פרוטה לפרטה.
במהלך נסיונותיו לגייס כספים הציעו לו שינסה את מזלו אצל נדיב הלב מר דב אורנשטיין, וכך באמת עשה: הוא סר לביתו, דפק על דלת ביתו המפוארת, והלה קיבלו בסבר פנים יפות.
הוא החל לגולל באוזניו את מצבו הקשה, ובסייעתא דשמיא נשא חן בעיניו, ומר אורנשטיין הסכים לשלם לו את כל הוצאות החתנוה. אולם תנאי אחד התנה: שגם הוא יוזמן להשתתף בשמחה.
אותו תלמיד חכם – שנדהם מנדיבות לבו של העשיר – הבטיח, תוך כדי שהוא מרעיף עליו ברכות חמות, שכמובן הוא לא ישכח להזמינו לחתונה.
מה נאמר ומה נדבר? ההכנות הקדחתניות לחתונה, העיסוקים הרבים, הטרדה והלחץ, גרמו לכך שהתלמיד חכם שכח להזמין את העשיר.
רק לאחר שהסתיימה החופה והתחילו הריקודים נזכר…
הוא הרגיש נורא ואיום על העוול המחפיר שעשה…
ללא שהיות עצר את הריקודים, וביקש מהמוזמנים שיתלוו אליו, עם תופים וחצוצרות, אל ביתו של העשיר כדי להזמינו להשתתף בשמחה. "טוב מאוחר מלא כלום", אמר לעצמו…
כשהגיעו לבית הם ראו מחזה מזעזע: מר אורנשטיין ואשתו היו כפותים בידיהם וברגליהם למיטה כשהם כמעט ללא רוח חיים.
מר אורנשטיין סיפר שנכנסו שודדים לביתם, כפתו אותו ואת אשתו, ואיימו על חייהם אם לא יגלו את מקומה של הכספת שבביתם.
בלית ברירה הוא נאלץ לגלות להם את המקום, והם החלו לרוקן את תכולתה: זהב וכסף, תכשיטים ויהלומים.
השודדים תכננו שלאחר שיסיימו את מלאכתם הם יהרגו את מר אורנשטיין ואשתו כדי שהללו לא ילשינו עליהם למשטרה.
לפתע, בעודם ממלאים את שקיהם, שמעו קולות של תופים ומחולות, וסברו שהמשטרה הכינה להם מארב והיא בדרכה לתפס אותם… מיד עזבו את הכל, ונסו בבהלה כל עוד רוחם בם בידיים ריקות.
התברר כי חייו, חיי אשתו וכל ממונו ניצלו בזכות מעשה הצדקה שעשה!
(מתוך הספר 'משכני אחריך' – כי תשא)