יום שלישי ט"ו בסיון תשע"ט
יהודי המטלטל מוקצה בפרהסיה – האם דינו כמומר?
כפי שלמדנו, באופן כללי, לצורך 'עירוב חצרות' נדרשת השתתפות של כל דיירי החצר היהודים בפת העירוב, ושכירת רשותם של הדיירים הגויים. ויהודי המומר לעבודה זרה, אף אם עובדהּ רק בצינעה – דינו כגוי, ולא ניתן לשתפו בעירוב, אלא צריך לשכור ממנו את רשותו.
וכן המומר לרוב העבירות שבתורה, אף אם הוא מקפיד על קיומן של חלק מהמצוות – דינו כגוי. וכן המומר לשלוש עבירות מפורסמות, כגון לבישת שעטנז, הקפת הראש, ואכילת נבילות, ולא ידוע לנו בוודאות שהוא נזהר מעבירות אחרות – דינו כגוי.
וכן יהודי המחלל שבת בפרהסיה, דהיינו, בפני עשרה מישראל, או שידוע לו כי החילול יתפרסם בין עשרה מישראל – דינו כגוי; כיון שעוון זה חמוּר כעין עבודה זרה. ונחלקו הפוסקים אם דווקא ברגיל בכך, או שאף בחילול אחד בפרהסיה נעשה כגוי. ויש שהכריע להקל.
ודין זה הוא אף במחלל שבת באיסור דרבנן; ויש שהחמיר אף באיסור מוקצה, שהוא טלטול חפץ בעלמא, אך יש שהסתפק בדבר. והמחלל את יום הכיפורים, או המועדות האחרים שבתורה – יש אומרים שדינו כמחלל שבת.
[שו"ע שפה, ג, משנ"ב ג-ה, וביה"ל ד"ה או; ביאורים ומוספים דרשו, 4-6; וראה שם, 11-13]
ההבדל בין העובר עבירה 'לתאבון' לבין העובר 'להכעיס'
בהמשך לאמוּר: יהודי העובד עבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, שלא בזדון ומתוך פריקת עול, אלא מתוך מחשבה שמותר לעשות כן, וכל שכן מתוך שגגה אחרת, כגון שאינו יודע שהיום שבת, או מתוך אונס – אין דינו כגוי.
ויהודי שאינו מומר לעבודה זרה או לחילול שבת בפרהסיה, אך ידוע כי אינו 'מודה בעירוב', דהיינו שאינו מאמין בתקנת 'עירוב חצרות' של חכמינו ז"ל – אין דינו כגוי שצריך לשכור ממנו את רשותו, אבל השתתפותו בפת העירוב אינה מועילה, וצריך ש'יבטל את רשותו' לגבי דיירי החצר האחרים.
וכן המחלל שבת בצינעה, אף באיסור דאורייתא – דינו כן, שצריך שיבטל את רשותו, ואינו משתתף בעירוב; שהרי כיון שמחלל את השבת, הרי אינו מודה בעירוב. ואף הכופר בכל התורה שבעל פה – דינו כן, שצריך שיבטל את רשותו, אך אין צורך לשוכרהּ.
וכל האמוּר הוא רק במי שעובר עבירות 'לתאבון'; אבל העובר עבירות 'להכעיס' – בכל עבירה שהיא, ואפילו בצינעה, ויתכן שאף בפעם אחת שעבר בלבד – הריהו נעשה כגוי, וצריך לשכור את רשותו.
[שו"ע שפה, א ו־ג, משנ"ב ב ו־ד, וביה"ל ד"ה או; ביאורים ומוספים דרשו, 7, וראה שם, 15]
המנותק מהתורה מילדותו – האם חטאיו נחשבים כאונס או כמזיד?
לדעת השולחן ערוך, אדם שגדל במנותק משמירת התורה והמצוות, ומחלל שבת בפרהסיה – זדונו נחשב כאונס, ואינו נחשב כמומר, ודינו לענין 'עירוב חצרות' כיהודי השומר תורה ומצוות. ולדעתו כך הדין גם בנוגע לאנשי כתות הכופרות בתורה שבעל פה, כגון ה'צדוקים' וה'קראים', ש'מנהג אבותיהם בידיהם' לחלל את השבת. אולם, לדעת פוסקים רבים, צדוקים וקראים המחללים שבת בפרהסיה, ולוּ באיסורים דרבנן, דינם כגוי.
ואילו החזון איש כתב הן בנוגע לצדוקים, והן בנוגע לכל יהודי שגדל וחוּנך במנותק משמירת התורה והמצוות: "תינוק שאבותיו פרשו מדרכי הציבור, ונתגדל ללא תורה – דינו כישראל לכל דבר, והוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו, כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב – לא יזיד לבלתי שוּב. אמנם, אחר שהשתדלו עמו, והוא מזיד וממאֵן לשוב – דינו כמומר. ושיעור ההשתדלות, תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיע ברוח קודשם בהכרעת דינו. וצריך לדון על כל איש ואיש בפרט, וְלָמוֹד שיעור ידיעתו אם אינו נחשב מזיד; ואותו שנדון כאנוס, זוכים בעירוב עבורו".
[שו"ע שפה, א, משנ"ב א, ושעה"צ ב; ביאורים ומוספים דרשו, 1 ו־17, וראה שם, 2-3]