יום רביעי י"ט בניסן תשע"ט
הדין המיוחד בעירוב חצרות למאפייה ולחנות מכולת
במשנה במסכת עירובין נאמר, שלדעת חכמים, הנותן מעות לבעל מאפייה, או לבעל חנות מכולת, ואומר לו: "כשיבואו בני החצר לקנות ממך פת ל'עירוב חצרות', זכֵה לי בעירוב, שיהא לי חלק עמהם, בתמורה לכסף זה" – לא קנה חלק בפת העירוב, והעירוב אינו חל. ובהמשך המשנה, מובאת מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה: לדעת רבי יהודה, עירוב חצרות נחשב כ'זכות' לאדם, וניתן לערֵב עבורו שלא בידיעתו; ואילו לדעת חכמים, הוא נחשב כ'חובה' לאדם, ולכן לא ניתן לערב עבורו שלא בידיעתו.
ויש מהראשונים שפירשו את ה'רישא' של המשנה – שמכיון שאדם זה, שנתן כסף לבעל המאפייה, גילה דעתו כי הוא חפץ בעירוב חצרות, אין העירוב נחשב כחובה עבורו, אך דא עקא, שמאחר ונתן לבעל המאפייה כסף, כוונתו שקניית הפת תתבצע ב'קנין כסף', וממילא אף דעת בעל המאפייה להקנות לו דווקא ב'קנין' זה; ומדרבנן, קנין כסף ללא משיכת החפץ, אינו מועיל במטלטלין, ונמצא שאין לאדם זה חלק בפת העירוב. ולדעת ראשונים אלו, דברי חכמים ברישא, אינם קשורים ל'סיפא' של המשנה, והם אמוּרים אף לשיטת רבי יהודה שעירוב חצרות נחשב כזכות לאדם; שהרי הטעם שהעירוב אינו חל הוא משום שקנין כסף אינו מועיל. וכן פסק בשולחן ערוך.
[שו"ע שסט, א, ומשנ"ב ב; ביאורים ומוספים דרשו, 1]
אדם שנותן כסף תמורת חפץ – האם אכפת לו שה'קנין' בחפץ יתבצע בצורה של מתנה?
בהמשך לאמוּר: אם זיכה בעל המאפייה את הפת של 'עירוב החצרות' על ידי אדם אחר לכלל דיירי החצר – אף באופן זה אנו מניחים שאין כוונתו לזכותו גם לאדם זה שנתן לו כסף, אלא שכוונתו להקנות לו את הפת בכסף שנתן לו, ו'קנין כסף' אינו מועיל, כנ"ל. (אך יש אומרים שבאופן זה חל עליו העירוב).
אולם, אם הזיכוי נעשה במפורש ובמפורט גם לאדם זה – העירוב חל עליו, שהרי נעשה בפת 'קנין' המועיל. ויש אומרים שאף באופן זה אין הזיכוי מועיל, כי מאחר ואדם זה נתן כסף, יתכן שאינו מעוניין לקבל את הפת בצורה של זיכוי, שהיא כצורת מתנה; ואילו הכסף אינו מועיל לקנין, כנ"ל.
ואם בשעת נתינת הכסף אמר אדם זה לבעל המאפייה: "עָרֵב לי", (ולא "זכֵה לי"), מועיל זיכוי על ידי אחר בכל אופן שהוא, כיון שאמירה בנוסח זה היא כשליחות לערב עבורו באופן המועיל, והרי זה כאילו אמר לו בפירוש שיַקנה לו את הפת בזיכוי, ולא בקנין כסף.
במה דברים אמורים? בבעל מאפייה וכיוצא בו, אולם, אדם רגיל, שאין דרכו למכור פת לאחרים – אף כשאומר לו "זכֵה לי", אין כוונתו שיַקנה לו בקנין כסף, אלא שיזַכה לו פת על ידי אחר; ולפיכך, אף אם זיכה לו את הפת בכלל שאר דיירי החצר, ולא זיכה לו במפורט – העירוב חל עליו.
[שו"ע שסט, א, משנ"ב א, ב, ג, ה, ו, ו־ח, וביה"ל ד"ה אפילו; וראה היטב ביאורים ומוספים דרשו, 6-8]
עירוב חצרות – האם נחשב כ'זכות' או כ'חובה'?
כאמוּר, לדעת חלק מהראשונים, וכן דעת השולחן ערוך, דברי חכמים ב'רישא' של המשנה הנ"ל, אמוּרים אף לדעת רבי יהודה ב'סיפא', שעירוב חצרות נחשב כ'זכות' לאדם. אולם, לדעת רוב הראשונים, דברי חכמים ברישא, בנוגע לעירוב חצרות עבור מי שנתן כסף לבעל המאפייה, אמוּרים רק לשיטתם ב'סיפא' של המשנה, שעירוב חצרות 'חובה' הוא לאדם.
וביאור הדברים: שאדם זה גילה דעתו כי הוא חפץ דווקא ב'קנין כסף', אשר אינו מועיל במטלטלין, ו'קנין' אחֵר אינו יכול להעשות שלא בידיעתו, שהרי לדעת חכמים אין עושים עירוב חצרות עבור אדם שלא בידיעתו.
ומכיון שלהלכה אנו נוקטים כדעת רבי יהודה שעירוב חצרות נחשב כזכות ולא כחובה, נמצא שאנו נוקטים להלכה גם שלא כדברי חכמים ברישא, כלומר, שהעירוב חל על אדם זה שנתן כסף לבעל המאפייה. ויש מגדולי האחרונים שכתב שניתן להקל כדעת רוב הראשונים הנ"ל.
אולם, (גם) לדעה זו, אם ביתו של אדם זה פתוח גם לחצר אחרת – אשר ביחס לבית כזה, בתנאים מסוימים, נחשב עירוב חצרות כ'חוב' אף לדעת רבי יהודה – אין העירוב חל עליו; ואף אם זיכה לו בעל המאפייה את הפת על ידי אדם אחר.
[ביאורים ומוספים דרשו שסט, 1]