הרב מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א
מורה הוראה 'נאות שמחה' מודיעין עילית
זבחים כח.
דנו הראשונים, האם מחשבות פיגול ושלא לשמה, הפוסלות את הקרבן במחשבת הלב לבד או שמא מחשבה הכוונה דיבור.
ומכאן הוציאו הלכה למעשה, בעשיית ציצית ותפילין, שצריך להיות לשמה האם צריך לדבר בפה שעושה לשם מצוות ציצית ולשם קדושת תפילין, או שמספיק לחשוב בלב.
פגול בדבור או בלב
דעת רש"י בזבחים(מא:) ובמנחות (ב:), שכל מחשבה הנזכרת בקדשים היא דיבור בפה, וכ"כ תוס' בב"מ (דף מג:) שמחשבת פגול הכוונה בדיבור, ובזבחים (דף ד:) פירשו שאף שהוא בדיבור קוראים לזה 'מחשבה', כיון שאין בה מעשה. אך דעת הרמב"ם כתב המל"מ (ריש פי"ג מפוה"מ) שמספיק מחשבה וכ"ד החינוך פרשת צו.
'לשמה' אם צריך אמירה
הרא"ש בהלכות ס"ת (סי' ג') כתב שרבינו ברוך בספר התרומה, נסתפק אם בעיבוד קלף לס"ת וכן כתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות, וכתיבת גל צריך לומר בפה או מועילה מחשבה, לפי שמצינו פיגול שכתוב בתורה מחשבה והכוונה דיבור, ולעומת זאת בתרומה מספיק להפריש במחשבה בלב, לכן טוב להוציא בשפתיו שעושה העיבוד לשמו, וכשכותב ספר תורה יאמר 'ס"ת זה אני כותב לשם קדושת תורת משה'. אמנם בשעת כתיבת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם, שמלבד כוונת קדושת כתיבת ס"ת, יש דין מיוחד בשמות הקודש, שצריך לכתבן לשם קדושת השם. וכ"כ הטור יו"ד ס"י רע"ו, שאע"פ שאומר בתחילת הכתיבה שכותב לשם קדושת ספר תורה, בכל פעם שכותב שם צריך 'לחשוב' שכותב לשם קדושת השם.
קדושת השמות בפה או במחשבה
והדבר יפלא, שמאחר שכתבו הרא"ש והטור שכוונה 'לשמה' שצריך שיאמר בפה, למה בקדושת השמות כתבו לחשוב? והבית יוסף כתב ביו"ד שבודאי כוונתם שיאמר בפה ולא במחשבה. ונקטו לחשוב והכוונה בדיבור. אמנם הרמ"א (בסימן ל"ב סי"ט) פ"י דברי הרא"ש והטור, שמועילה מחשבה, מאחר שאמר בפיו על כתיבת הס"ת, ממילא מספיק בשמות הקודש מחשבה, וכתב שזה רק בדיעבד אבל לכתחילה יאמר בפה על כל שם.
והגר"ח מבריסק בחי' על הרמב"ם הלכות תפילין, כתב לבאר את ההבדל בין כתיבת ספר תורה לכוונת השמות, ע"פ הבנת עומק הדברים, שענין לשמה בכתיבת סתם, זוהי כוונה המייחדת את הדבר לשם קדושה, ובזה למדו הראשונים מפיגול, שצריך להיות בפה דווקא, משא"כ הדין הנוסף שבקדושת השמות אינו יחוד נוסף, רק שצורת הכתיבה תהיה בתורת שם קודש, ויהיו מעשיו וידיעתו מכוונים שכותב את השם, ולכן באמת מספיק בזה מחשבה וא"צ יחוד בפה, אכן כתב שדעת הסמ"ג וסה"ת, שצריך גם בשמות לומר בפה דוקא, כלומר שיש דין יחוד וקדוש שמות הקודש בנוסף על כתיבת ספר תורה.
חילוק בין עיבוד לשמה לכתיבה לשמה
עתה נבאר דברי הפוסקים:
כתב השו"ע (סי' ל"ב ס"ח) שצריך לעבד את הקלף לשמה, "וטוב" להוציא בשפתיו שמעבד לשם תפילין או לשם ספר תורה, הרי שביאר בלשון "הטוב", וכתב המשנ"ב שבדיעבד מועילה מחשבה, ואילו לגבי כתיבה כתב (בסי"ט) שיאמר בפיו שכותב לשם קדושת תפילין, וביאר המשנ"ב שמעכב בדיעבד. והרואה אומר דרשני: מה נשתנה עבוד לשמה, שהאמירה היא רק לכתחילה, ובכתיבה לשמה האמירה מעכבת? – ומיישב השו"ע הרב ע"פ מה שנתבאר מהראשונים, שהדבר ספק: האם לשמה צריך דיבור או מחשבה, ולכן בכתיבה – שלכל הדעות צריך לשמה – בודאי יש להחמיר מספק שלא יועיל מחשבה, אבל בעיבוד, שיש מהראשונים שסוברים שא"צ להיות לשמה, בזה אם כוון במחשבה יש להקל בדיעבד, שיתכן שא"צ לשמה, ואף אם צריך לשמה יש צד שמועילה במחשבה, ומשפטי השם אמת צדקו יחדיו.
צביעת רצועות
בהשחרת הרצועות צריך שיהא לשמה, כמבואר בשו"ע (סי' ל"ג ס"ג) ובמשנ"ב שם, והדבר מצוי שמתקלף הצבע בקצוות, וצובעים לבד ע"י לורד שיש בו צבע לתפילין. "ויש להזהר לומר בפה לפני הצביעה שצובע לשם קדושת תפילין". ואם צבע במחשבה לשמה ולא דבר, יעשה שאלת חכם.