"כי ד' שלחני לעשות את כל המעשים האלה" (ט"ז כ"ח)
'ברז' הדמעות של הילדים נפתח בקלות רבה. כל מילה, מכה או אכזבה עשויה להיות סיבה טובה לשעות של בכי. משום כך, הנטייה הטבעית היא לזלזל בדמעות הללו, או להתעלם מהן.
בספר "מלך ביופיו" מתוארת הדרך שבה התייחס הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לדמעות כאלו –
הרב אברמסקי התפלל בבית כנסת עד יומו האחרון, כאשר היה בן למעלה מתשעים שנה כשנפטר… ,שנתיים לפני פטירתו הלך רבי יחזקאל ברחוב, והנה לפניו ילד בוכה. היו לו סברות רבות לפטור את עצמו מלטפל בילד – זקן ואינה לפי כבודו, רב גדול, ביטול תורה, אבל יש כאן ילד יהודי בוכה.
ניגש אליו ושאל: "ילד יקר, אתה מחפש אולי את אבא או את אמא? אתה רוצה אולי שאני אעביר אותך את הכביש?"
הילד מנענע בראשו: "לא, לא". והגאון ממשיך: "אז מדוע אתה בוכה?"
אומר לו הילד: "לפני כמה דקות אמר לי ילד אחר, שהחולצה והמכנסיים שלי אינם יפים בכלל".
רבי יחזקאל הוציא את המשקפיים שלו, הרכיב אותם והסתכל על הילד: "איזו חולצה יפיפייה, אלו מכנסיים! איך הם מגוהצים יפה! איך קוראים לך ילד מתוק?"
הילד מילמל משהו.
והרב אברמסקי המשיך: "אתה מכיר אותי?"
הילד אומר: "ראיתי אותך הרבה פעמים".
"לי קוראים יחזקאל אברמסקי, ואני הרב של בית הכנסת הזה. לך לאבא ולאמא ותגיד להם, שהרב אברמסקי אמר, שהמכנסיים והחולצה שלך יפים מאוד, והרב אמר, שהשם שלך הוא שם כזה מתוק ויפה ונפלא".
הילד קרן מאושר, מחה את הדמעות מעל פניו והלך הביתה.
חלפו מספר דקות, וההורים הגיעו אל הרב במרוצה, אחוזי התפעמות. מה היה כאן?
ענה רבי יחזקאל: "חז"ל אומרים על הפסוק: 'לאהבה את ה'… ולדבקה בו', שיש מצוה להדבק בקב"ה. שאלו חז"ל: איך אפשר להדבק בקב"ה? הלא אש אוכלה הוא! אלא, אמרו חכמינו הקדושים, הדבק במידותיו, מה הוא חנון, אף אתה חנון. מה הוא רחום, אף אתה רחום".
"יש פסוק בישעיה הנביא, כשהמשיח יבוא, הקב"ה אומר על עצמו, שהוא ימחה את הדמעות מעל פניהם של כל עם ישראל – 'ומחה ה' דמעה מעל כל פנים'. הוא ינחם אותנו כי מעכשיו הכל יהיה בסדר. רציתי לדבוק במידותיו של הקב"ה – מה הוא מוחה דמעה, אף אתה תהיה מוחה דמעה. ראיתי ילד קטן בוכה ומוריד דמעות, ורציתי למחות את הדמעות הללו".
מדובר באדם זקן כמה שנים לפני פטירתו. יהודי, שכל רגע בחייו היה יקר מכל, אבל כשהוא רואה ילד יהודי בוכה, יש מצוה למחות את הדמעות מעל הפנים שלו.
* * *
הזמנה שכוחה – ושמחה שלימה
המעשה אירע בשנת תשנ"ז. יש חשיבות בציון השנה המדויקת, שכן בשנה זו עדיין לא היה השימוש בטלפון הסלולארי נפוץ כל כך כבימינו, ועובדה זו הכרחית להבנת המעשה.
אחד מתושבי השכונה זכה להשיא את ילדו הראשון בשעה טובה ומוצלחת. כשבועיים לפני החתונה, בשבת קודש, לאחר התפילה, ניגש אליו פלוני, שגם הוא מתושבי השכונה, ואמר לו: "עומד אתה לפני שמחת הנישואין הראשונה שהנך עורך בסייעתא דשמיא. רצוני לומר לך דבר מה, שתהיה לך ממנו בעזרת ה' תועלת מרובה".
"שמעתי מפי קודשו של הרה"ק ה"אמרי חיים" זיע"א שאמר, שכאשר אדם עורך שמחה, אין השטן יכול לסבול זאת בשום פנים ואופן. השטן אינו מוכן שהיהודי יעשה שמחה, ולכן הוא משתדל שחס ושלום תהיינה בעיות בשמחה. הוא נתן לכך דוגמא – כאשר אדם יוצא מביתו לעבר מקום השמחה, בא אליו השטן ואומר לו: 'אוי, ראה מה ארע! שכחת לקרא לרעך הטוב ביותר להשתתף בשמחתך! הייתכן? איך אפשר שארע דבר כזה?!'
והנה", המשיך ה"אמרי חיים", אם עורך השמחה הנו בר דעת, זועק הוא מול פני השטן, ואומר לו: 'לך לך מפני! אין מעניין אותי עתה מאומה!…' אך אם ח"ו אינו בר דעת, הוא מצטער על כך, ושמחתו אינה שלימה".
"אני, ברוך ה', כבר בעל ניסיון רב בתחום השמחות" – סיים השכן – "דע לך, שלעיתים קורה שעוד לפני החתונה חוזרות מן הדואר כמה הזמנות מידידים אהובים שנשלחו אליהם הזמנות, אך הדואר לא הצליח למצוא את כתובתם מכל מיני סיבות וטעויות, לפעמים אפילו קורה ששכחת בפועל לשלוח הזמנה לאי מי ממכריך, בכל מקרה אל תשכח את דבריו של רבנו הקדוש ה"אמרי חיים", ותקפיד לא להתפעל מעצת היצר הזו!"
שב בעל השמחה לביתו, ובסעודת השבת ציטט בפני בני הבית את דבריו הקדושים של ה"אמרי חיים", אשר זה עתה שמע מאותו יהודי.
הגיע יום הנישואין. היהודי יצא מביתו עם משפחתו בשעה אחת בצהרים לכוון ירושלים עיר הקודש. כל בני הבית כבר ישבו בטנדר שהוזמן, אך הנה הם שמים לב, שאחת הבנות מתעכבת בבית ואינה יורדת.
נוות ביתו ירדה מן הטנדר, והלכה לברר מה אירע, והנה היא מוצאת את הבת בבית, בוכה מאוד.
"מה קרה?" נבהלה.
הבת הצביעה על הזמנה אחת המונחת שכוחה על השולחן. הציצה האם בשם המופיע על גבי ההזמנה וצער גדול מילא אותה. ההזמנה הייתה מיועדת לאחד החברים הטובים של אבי החתן. במשך שש וחצי שנים ישבו ביחד ולמדו, ומלבד החברותא היו בבחינת תרין רעין דלא מתפרשין. הבת, שמונתה על שליחת ההזמנות, שכחה למסור הזמנה זו, ורק כעת גילתה את ההזמנה מונחת בבושת פנים על השולחן.
זמן לשיחות טלפון לא היה, טלפון סלולארי לא היו לא בידי האב ולא בידי האם. הזמן דוחק, ואין ברירה. האב לא ידע את נפשו מצער ומעוגמת נפש. בני הבית סייעו בעדו להיזכר במה שאמר הוא עצמו לפני כשבועיים בשם ה"אמרי חיים", כי אין מן הראוי להשבית את השמחה מחמת חסרון שליחת הזמנה לידיד, ואך עצת היצר זו.
היהודי תפס את עצמו. הדברים עשו עליו רושם גדול, אבל בתוך תוכו לא היה שלם, ונימת צער התגנבה לתוך לבו.
והנה, בעיצומה של החתונה הבחין לפתע אבי החתן בידידו, שאותו שכח להזמין, נכנס אל האולם כשהוא לבוש בבגדי שבת. הוא שמח שמחה עצומה, ורקד אתו בהתלהבות גדולה, ישב לצידו, ושמח מאוד, כאשר נשאר גם לאחר ברכת המזון.
כשעמד להיפרד ממנו טרם שובו, אזר המחותן עוז ושאלו: "אמור לי את האמת, האם קבלת ממני הזמנה?"
"לא", ענה הלה.
"אם כן, מנין ידעת שאני משיא את בני?"
האיש כחכח בגרונו: "האמת היא שעד הלילה לא ידעתי על כך, אלא שהערב, כשעמדתי בתחנת האוטובוס הסמוכה לביתי, ניגש אלי אחד מידידינו המשותפים ושאל אותי, אם אני נוסע לירושלים לחתונה. תמהתי בפניו: 'באיזו חתונה מדובר?'
'איך אינך יודע?' החזיר לי בשאלה, 'הלא פלוני ידידך משיא היום את בנו!'
לא האמנתי. 'האמנם?' והוא אמר לי שהוא יודע זאת בידיעה ברורה, אך מכיון שלא קבלתי הזמנה, טענתי כי הדבר בלתי אפשרי. לבסוף השתכנעתי, וחזרתי הביתה לברר את הענין.
"שאלתי את כולם: התקבלה כאן ההזמנה מידידנו פלוני? ונעניתי בשלילה. כשסיפרתי להן שזה עתה נודע לי שהוא מחתן את בנו, אמרה לי נוות ביתי, בהשגה מיוחדת של אישה מישראל: 'האם סבור אתה, ולו לרגע אחד, שיתכן שהוא לא רצה לשלוח לך הזמנה בכוונה תחילה? אין לי ספק שהוא באמת שלח, אלא מחמת שיבושי דואר לא הגיעה ההזמנה ליעדה. אני מבקשת ממך שתלבש בגדי שבת ותגיע לירושלים להשתתף בשמחה'!"
"אומר לך את האמת" נענה לעומתו אבי החתן, "גם אם היית נותן לי עתה אלף דולר להוצאות השמחה, לא היית משמח אותי כל כך כמו ששימחת אותי עתה. דע לך שהשתתפותך בשמחתי גרמה ששמחתי תהיה שלמה!" והוא גולל בפניו את קורות ההזמנה שנמצאה בבית רק היום בצהרים.
אמנם אי אפשר לומר כאן דברים ברורים, כי הדבר תלוי רבות ברגשות הלב של כל אחד ואחד, אבל יש לדעת, שגם במקרה שלא הגיעה הזמנה לארוע, שעל פי הרגשתנו מתאים שנשתתף בו, צריך כל אחד להשתדל ככל יכולתו להשתתף בשמחה. שיבושי הדואר ידועים לכל, וכל אחד שאי פעם הוצרך להשתמש בשרותיו יודע על כך, לכן חשוב מאוד להעביר על המידות, ולבוא גם ללא הזמנה.
ובכלל, הרי יתכן שהוא שלח הזמנה, אלא שאחד הילדים השליכה לגניזה, ושכח מן הענין כולו… וכי יכולים אנו להיות בטוחים שלא אירע דבר כזה?! חשוב כל כך לדון לכף זכות! הרי אינספור סיבות אפשריות לדבר כזה!
עלינו לצאת מן הקטנוניות ומן המחשבות האישיות, ולנסות ולהתחבר, ולו במעט, לתחושות הזולת, כפי שאמר ה"אמרי חיים" הקדוש. הלא ליבו של אדם שלא שלח הזמנה נשבר בקרבו, ומוטל, איפוא, על הידיד לחשוב עליו מעט. איך יכול הוא לחשוב בשעה כזו על כבוד מדומה, ולא להרגיש את צער חברו?!
כמובן, אם לא ניתן להגיע בפועל לשמחה, אפשר למנות שליח שיתנצל בפני בעל השמחה או להתקשר אליו, אך לא להתעלם, חלילה, בגלל חשבון כזה או אחר.
[מתוך "כבודם של ישראל']
תגובה
הסיפור עם הרב אברמסקי היה עם בת וזה מראה עוד יותר על גדלותו . לא יפה ששינו זאת על ילד
הסיפור שמובא בשם ה"אמרי חיים" זצ"ל - אהרן טויסיג שליט"א
הנני מעיד בזה כ"בעל דבר" בעצמי, לא שמעתי את זה בשם ה"אמרי חיים" זצ"ל, אך כ"בעל נסיון" רב ב"ה, הנני מבהיר את הנקודה הזו לרבים מחבירי וידידי, וכל מי שאימץ את הרעיון למעשה, סיפר לי אח"כ שהדברים הללו שינו לו את השמחה ממש מקצה אל הקצה, ביחס לשמחות קודמות שעשה לפני כן , כל השמחה עבר ברוגע, וממילא כל ענין שהיה צורך להחליט תוך כדי השמחה, היה בשיקול דעת ללא פזיזות וממילא לא עשו שגיאות, ועוד יותר הוא מספר, שלאחר החתונה כששיחזרו מהלכים בעת החתונה, שמו לב שהיה כמה וכמה מצבים שבעצם הוא לא מבין איך לא יצא מהכלים בשעת מעשה, וזה כאילו עבר על ידו, כדאי מאוד למצוא דרך איך להחדיר את הרעיון הזה לציבור, והיה חוסך הרבה הרבה עגמ"נ עד כדי מריבות ומחלוקת ממש בין בני המשפחה או בין המחותנים.