הרב שך זצ"ל היה בא כל שנה למכור החמץ אצל הרב וואזנר, פעם אחת נתנו לו להרים את המטפחת ולעשות קניין, והוא שאל מה זה? הרי כתוב ברמב"ם ששליחות אינה צריכה קנין. בשביל מה צריך את זה?
אז אמרו לו: בהמשך כתוב ברמב"ם שאמנם שליחות אינה צריכה קנין, אבל כדי שאנשים ירגישו שבאמת הם עושים משהו, הם באמת עושים את השני לשליח וזה לא רק דיבורים בעלמא, לכן עושים קנין כדי לחזק את העניין שיראה יותר רציני, אז באמת שליחות אינה צריכה קנין, קורה הרבה שאנשים מסתפקים אחרי שמכרו את החמץ, אולי הם שכחו להרים את המטפחת ולעשות קניין. גם אם הם שכחו, אין בזה שום בעיה. אם הוא באמת התכוון בלב שלם למנות את הרב שליח למכור את חמצו, אז אין בזה שום בעיה. זה ברור ששליחות אינה צריכה קנין והרב הוא שליחו והרב ימכור עבורו את החמץ.
***
כשבאו מטעם מאפיית אנג'ל למכור אלפי טונות של קמח, אמר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהוא חושש, שאולי המכירה היא לא בלב שלם, כי מדובר בכמויות גדולות, והם הרי צריכים את הקמח הזה מיד במוצאי פסח כדי לחזור ולאפוץ חמץ. הרי ברור שאם הגוי ירצה לקחת את הקמח אליו במוצאי פסח, ולשלם את ערכו, אנג'ל יסרבו כי הם צריכים את הקמח.
לכן טען הרב אלישיב זצ"ל שצריך לעשות שטר מכירה עם תוקף ברור יותר מבחינה חוקית והלכתית, עם עו"ד ועם נוסחאות מיוחדות.
אבל למעשה בתי הדין ממשיכים עם הנוסח הישן וסוברים שלמעשה כל חוזה כזה שנחתם מול בית הדין, מול הרב, כל יהודי שבא למכור ובסופו של דבר הרב מכר את זה לגוי, גם אם היהודי יתחרט או לא יתחרט, דברים שבלב לא יעשו לו שום דבר, ברגע שמסר את זה אצל הרב והרב מכר לגוי, בכל בית דין זה יתקבל. למעשה הוא התחייב , וברור שמבחינה משפטית בשורה התחתונה זה תקף. אם תעשה חוזה יותר משפטי זה ילך יותר בקלות, אם החוזה יהיה פחות משפטי יתחילו להתווכח, אבל בשורה התחתונה הרי מכרת את זה. ידעת שזה נמכר.
הייתי במכירת חמץ אצל הגאון רבי נסים קרליץ כמה שנים, באחד השנים, אני זוכר בבוקר, יש יהודים שמחמירים והם רוצים שמכירת החמץ שלהם תהיה עם קנין חצר גמור של הגוי. אז הרב נתן את המרפסת ויהודים שנשאר להם חמץ גמור היו משאירים שמה. והגיע יהודי נחמד והביא חבילה עם ביסקוויטים ובשעה של המכירה הוא בא ושם את זה על השולחן של הרב, זה לא היה עטוף כמו שצריך וכל השולחן התמלא באבקת ביסקוויטים… היה מחזה לראות את השלווה של הרב, אמר אין שום בעיה, תביאו איזה סמרטוט, תנקו. נקו, זרקו הכל, הכניסו את זה לעוד שקית והכניסו את זה למרפסת.
***
הרב וואזנר מאד הקפיד, כמו שכאן אנחנו יכולים לראות בשטר המכירה – יש פרוט של מוצרי חמץ הוא מבקש שבעל חנות וכדו' יכתוב בכל דבר מהי הכמות וגם לכתוב את הערך, ז"א כמה ערך ליחידה, כדי שבאמת תהיה סמיכות דעת גמורה. הוא אומר שכאשר מוכרים את החמץ הדבוק בסירים והבלוע בסירים ואת החמץ שאולי נמצא באיזה אבקה של מעט קמח שהתערב בשעועית שנארז בבית האריזה שהיה ליד זה, אז אין בעיה, אבל כשבנ"א מוכר דברים אחרים אנחנו דורשים שבאמת יעשה את זה בצורה רצינית, יכתוב כמה יחידות יש לו, ישתדל להוסיף מחיר שזה יראה…
כל שנה מרן הרב שך זכרונו לברכה היה מגיע למכור חמץ אצל הרב ואזנר והיה מוכר שני בקבוקי וויסקי. הבן של הרב היה שואל – יש לראש ישיבה משהו לפרט? והרב שך היה אומר: "כן, תכתוב שני וויסקי". אותו בן כבר ידע בדיוק, אני זוכר עד היום, הוא ידע שהבקבוק וויסקי מחירו שבעים וחמשה שקלים והיה רושם: שני וויסקי 150 שקל (הוא מכר כל שנה את אותם בקבוקים…). אני לא חושב שהרב שך שמר אותם בשביל למכור, אבל היה מוכר תמיד שני בקבוקי וויסקי, חמץ גמור שזה היה במקום הפסד
יש נקודה שהיא מאד מאד חשובה, אנשים לפני פסח רגילים לבער לא רק חמץ מהבית אלא הם מבערים את כל הבית. אנשים זורקים לאשפה, שורפים את כל הקטניות, כל מה שהוא לא כשר לפסח, כמעט, חוץ מקופסאות שימורים סגורות.
אין בזה שום עניין, גם אם זה לא כשר לפסח, וגם אם נאמר שבבית האריזה יכול להיות שהיה בזה משהו חמץ, כל עוד אין כאן בעין, אין עניין לזרוק או לשרוף. הרב וואזנר היה אוחז לדוגמא שגם דבר שיש בו וודאי חמץ כדוגמת אבקת מרק שיש בה ודאי קמח לא צריך לשרוף, והיום אני כבר שומע שאבקת מרק גם היא כבר אינה מכילה חמץ בכלל, והעמילן שבתוכה כבר עשוי מקטניות, במשך כל השנה.
***
בגמרא כתוב שאוצרות יין ושמן גם אם הוא לא מאחסן בהם חמץ, תמיד ייתכן שהשמש פתאום באמצע הסעודה בקשו שירד למחסן ויביא משהו, האדם נכנס ופיתו בידו.
אני זוכר פעם, שאלתי את הרב וואזנר ככה בחיוך, אמרתי לו: לכאורה צריך היה לבדוק את כל הארונות בחדר שינה, לבדוק מחמץ. אמנם זה לא מקום שאוכלים בו, אמרתי לו, אבל יש מגבות, יש דברים כאלה בחדר שינה. בן אדם נכנס פעם באמצע סעודה, חסר לו איזה מגבת. הגיעו עוד אורחים, הוא צריך מגבת יבשה, צריך מגבת כלים, הוא נכנס שמה ופתו בידו וממילא יכול להיות שהכניס את זה לארונות שיהיה חיוב בכל הארונות האלה, חיוב בדיקה גמור מצד הדין. הרב ואזנר חייך ואמר: מי נכנס עם לחם לחדר שינה.
אז זה נכון אצל אנשים מבוגרים, ודאי שלהגיד שבן אדם יכנס עם לחם לחדר שינה, אדם מבוגר, ויפתח את הארון ויכניס לתוך הארון כשהוא הולך להוציא משהו זה דבר רחוק. אבל בבתים עם ילדים זה באמת מצוי מאוד וצריך לבדוק כל מקום.
(מתוך ראיון מיוחד בשנים קודמות ל'דרשו')
מי זה הרב שמספר את הסיפורים?
מי זה הרב שמספר את הסיפורים?