"כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח', ג')
מן הראוי להעתיק את לשונם של בעלי התוס' בספר 'דעת זקנים':
ולא תשים בטחונך על הלחם ועל המזונות, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, על כל מצוותיו וחוקיו שיצאו מפיו יחיה האדם, והם יתנו לך חיים בעולם הזה ולעולם הבא.
הפסוק וביאורו מחזקים בנו את מידת הבטחון במנהיג הבירה, אשר הוא זן מפרנס ומכלכל את כל הנבראים, וכל מעשינו בעניין המזונות והפרנסה הם רק בגדר 'השתדלות'. וכשם שאין בר דעת שחושב שהוא עוזר לקטר לדחוף את הרכבת, כך אנחנו לא עוזרים לקב"ה לפרנס אותנו, אלא הוא זן ומפרנס אותנו לבדו, ואילו אנו בפעולותינו רק מקיימים מצות השתדלות.
סיפור נפלא סיפר הגאון רבי אשר וייס שליט"א על אברך תושב העיר מנצ'סטר באנגליה, אשר מקדיש את כל עתותיו ללימוד התורה הקדושה בהתמדה עצומה. גם כאשר משפחתו הלכה וגדלה, המשיך האברך לשקוד על תלמודו, וכל ניהול הבית נפל על אשתו הצדקנית, שמסרה את נפשה למען לימוד התורה של בעלה. משפחה שלמה של מסירות נפש, מצד האב ומצד האם, והילדים בעקבותם. וכל הסובבים תמהים, כיצד הם מתפרנסים?? משפחה כה גדולה? ותמיד צהלתם על פניהם. אך האב לא הפסיק, המשיך ולמד, המשיך והתמיד, והמשפחה הולכת וגדלה, והנה למזל טוב נולד למשפחת המתמיד בנם השנים עשר, ולאחר מכן אף נולד הבן השלוש עשרה, ואף מציאות זו ותוספת הקושי בבית, לא הכריעו את האב מהמשך לימוד התורה. הנאתו ממתיקות התורה, יחד עם החיזוק הרב שקיבל מאשתו וילדיו, הם שנתנו לו את העוז ותעצומות הנפש להמשיך בהתמדתו.
עם ריבוי הקשיים בפרנסת וכלכלת בני המשפחה, התחזקה בלבם מידת הבטחון בה' יתברך בהיותו הזן ומפרנס לכל. כל ניסיונותיהם של ידידיו ומכריו לשכנעו כי יצא לעבוד למחייתו לפחות חצי יום, ובכך יקל מעליו את עול הפרנסה, נפלו על אזנים ערלות. קשור הוא ללימוד התורה בעבותות אהבה שאין מי שיכול להתיר אותן.
יום אחד כאשר חזר האברך לביתו מבית המדרש, מבחין כי בתיבת הדואר מחכה לו מעטפה, אשר חזותה הוכיחה כי זה אינו מכתב רגיל ככל המכתבים שמקבל בדרך כלל, ואכן מכתב זה הכיל הזמנה מבית המשפט המחוזי למשפט שידון בענייניו, תמיהה גדולה היתה זו, וכי מה לו ולבית המשפט, מה לאברך שכל סדר יומו מתנהל בתוככי בית המדרש לעשות בבית משפט, הרי ודאי לא עבר עבירה פלילית, ואף אין שום עסקה ממונית בה יכול היה להסתבך.
התמיהות רבות אבל תאריך המשפט הגיע, ואז מתברר לו כי על פי צוואתו של אחד מגדולי המיליונרים בעיר, הוא היורש היחידי של כל נכסיו, שהסתכמו בלא פחות מכמה מיליארדים. פליאתו גדלה עוד יותר, עתה כבר היה בטוח כי מאן דהו חומד לו לצון, מה לו ולמיליונר גוי שכלל לא הכירו ולא שמע עליו בימי חייו, לא היה לו ספק כי יש כאן טעות, אך השופט בשלו הסביר שאין כאן שום טעות, המנוח היה ערירי, ומאוד אהב ילדים, ולכן ביקש בצוואתו לתת את כל רכושו למשפחה הגדולה ביותר בעיר. 'בדקנו במרשם התושבים' המשיך השופט 'ומצאנו שמשפחתך בת שלושה-עשר הנפשות היא הגדולה ביותר בכל העיר'. אמנם יש בעיר משפחות נוספות עם שנים-עשר ילדים, אך בנכם השלוש-עשרה, שנולד לכם לפני שבועיים, הפך אתכם למשפחה הגדולה ביותר בעיר, ולכן, לכם בלעדית מגיעה הירושה!'
על פניו הסיפור נשמע תמוה ולא מציאותי, אשמח, יחד עם כל הקוראים, לפרטים יותר ברורים. הייתכן שמסתובב בינינו מליארדר ואף אחד לא שמע עליו?