כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אלקינו אֹתָנוּ (דברים א יט)
בראשית ימי חסידות באבוב בארה"ב לאחר מלחמת העולם השניה, נאלץ האדמו"ר רבי שלמה זצ"ל לנסוע לדרום אמריקה למשך חודשיים. בזמנים ההם הנסיעה היתה כרוכה במאמץ ובמסירות נפש ממש. לעזוב את מקומו, ביתו ומשפחתו, טורח הנסיעה באוניה, וכמובן הקושי לנדוד על פתחי נדיבים.
באחת הערים אליה הגיע היה בית כנסת מרכזי ויחיד, בו התאספו יהודי העיר. שם פגש ביהודי שומר תורה ומצוות שהכירו עוד משנות המלחמה. במשך השבוע היהודי השתתף בתפילות ושיעורי התורה, ואילו בשבתות היה נעלם ואיננו… ביום ראשון שאלו הרבי: "היכן היית בשבת?" השיבו היהודי בתמימות: "הפרנסה קשה, אני לא יכול לקנות לילדי מה שצריך, אוכל ומלבושים, והדבר גובל בפיקוח נפש ממש. אני חייב לעבוד גם בשבת, כתוב 'וחי בהם – ולא שימות בהם'…
הרבי נדהם למשמע התשובה, וחקרו: "האם אין לך עצה אחרת לשיפור הפרנסה, או עבודה אחרת?". ענה היהודי: "מכיון שזו עיר קטנה אין כאן עבודה אחרת, אבל לאחרונה יצאה מכונה חדשה שהיתה יכולה להקל על עבודתי, אך היא עולה ממון רב ואין בידי כסף לקנותה".
שאלו הרבי: "ולאחר שתהיה לך מכונה כזו, האם תעבוד בשבת?"
"ודאי שלא, וכי אני נראה לרבי מחלל שבת?!" ענה האיש בתמימותו… הרבי הוציא את ארנקו ונתן לו את הסכום הדרוש לקניית אותה מכונה!
הגבאים הוכו בתדהמה. רוב הכסף שאספו נמסר לאותו יהודי, וכעת נשארו בידיים ריקות. הם גם הבינו שבשל כך יאלצו להשאר בדרום אמריקה עוד חודשיים תמימים, כפי שאכן היה לבסוף.
כראות הרבי את תדהמתם, אמר להם: "אנחנו נסענו לאסוף כסף לצורכי הישיבה, כי כך הבנו במחשבתנו שזה רצון הבורא. אך בינתיים נוכחנו שרצון ה' שונה, ומטרת נסיעתנו היתה לעזור ליהודי להחלץ ממצוקתו ולשמור את השבת כהלכתה. נסיעתנו לא היתה חלילה לריק, אלא אדרבה, לעשות נחת רוח לה'".
(נר לשולחן שבת מתוך קונטרס 'שלומה של מלכות')