"נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (שמות ל"א, ו')
זהירות בכבוד הגמרא
רבינו היה זהיר מאד בהלכות לשון הרע, ותדיר היה מקפיד על בני ובאי ביתו שלא ידברו סרה בזולתם. בתו הרבנית שניאורסון סיפרה שהיה מרגלא בפומיה: 'אז מרעדט אויף יענם רעדט מאן אויף זיך' (כשאדם מדבר רעה על זולתו, הוא בעצם מגלה בדיבורו את חסרונותיו הוא), וכמאמרם ז"ל (קידושין ע:): 'כל הפוסל במומו פוסל'.
גם כשהיה צריך לדבר דברי ביקורת ושלילה לתועלת, היה מוציא את הדברים מפיו בצורה נפלאה, כשהוא מדבר על צד החיובי והטוב, שמהם יבין השומע מה לא טוב בעיניו.
'לא הזכיר במילה שהדבר נעשה בלי רשות'
תקופה קצרה לאחר שרבינו הגיע לארץ, נכנס אליו תלמיד חכם שערך ירחון תורני וביקש בהשאלה את ה'דובב מישרים', שלא היה אז בנמצא, ורבינו ניאות לבקשתו. הלך אותו מו"ל והדפיס בירחונו תשובה אחת תחת שמו של רבינו, בלא שקיבל רשות, גם לא ציין שמקור החידוש הוא בספר 'דובב מישרים'. ולמטה רשם העורך את הערותיו על הנדפס לאורך כל ה'תשובה'. לרבינו היתה מורת רוח מכל הענין, שכל המשמעות היתה שרבינו מסר חידושי תורה לאותו ירחון.
כעבור זמן מה נכנס עורך של ירחון אחר וביקש מרבינו, שכשם שנתן חידושי תורה לירחון פלוני, שיתן גם לירחונו. למרות שלא היה חפץ בכך, מסר לו חידושי תורה ולהדפיסם, ולא הזכיר ולו במילה אחת שהעורך הראשון כלל לא ביקש רשות…
זהירות שלא להכשיל בגזל
בצעירותו כאשר סחר באריגים נסע פעם בענייני המסחר לעיר למברג. עוד לפני שנסע סיכם מראש עם סוחר מסויים, שכאשר יבוא לעיר ישב בבית מדרש מסויים, וכשתהיה שעת כושר יפגשו ויעשו את העסקה. וכך הווה, רבינו נסע, נכנס לביהמ"ד שסיכמו, החל ללמוד וחיכה שהלה יבא.
ואכן, אותו סוחר היה מגיע מידי יום בשעה מסויימת, והיה סוחר עמו. יום אחד נודע לרבינו שחל שינוי בשער המטבע, והסוחר לא גילה לו זאת, וכתוצאה מכך נגרם לו הפסד ממון מהעסקה, מה שגרם לו צער. באותו יום הגיע הסוחר לגבות את כספו, ורבינו התלבט אם מגיע לו הכסף או לא. בסופו של דבר החליט לוותר לו מספק, אולם חשש שאולי הוויתור לא יהיה בלב שלם, ואז יכשיל את הסוחר בגזל.
ביקש ממנו רבינו שהות, הוא נכנס לחדר סמוך והסתובב הלוך ושוב, ודיבר עם עצמו באומרו: 'האם אני מוחל לו?' 'האינני מקפיד עליו?', וחזר על כך כמה וכמה פעמים, עד שהיה משוכנע שאכן עבד על עצמו שהוא מוחל בלב שלם, ואז יצא ונתן לו את הכסף.
בתקופה שרבינו התעסק במסחר הפחמים, אירע שקיבל דף חשבון מעסקיו, וכשעיין בחשבון גילה שבטעות זוכה חשבונו בחמשת אלפים זלוטי. רבינו נפנה מיד כדי לשלוח את הכסף בחזרה, אמנם היה בהתלבטות גדולה, שכן לבעל מכרה הפחם היו חמישה מנהלי חשבונות, ורבינו חשש שאם יכתוב את הטעות שעשה הלה בחשבון, עלול בעל המכרה להענישו ורצה להחזיר את הכסף בלי שיגרום נזק למישהו, ומספרת בתו מרת מינדל גולדשטוף: "אינני זוכרת איך בדיוק בסופו של דבר החזיר את הכסף, אבל זאת אני זוכרת היטב שהענין העסיק אותו מאד".
לא רוצה להזיק לאחרים
הג"ר נסים קרליץ נשלח פעם ע"י הגאון החזו"א לרבינו. כשהגיע ביקש ללחוץ את ידו ורבינו סירב, והסביר שהיות והוא חולה, אינו רוצה שיתקרב אליו וינזק ממנו. ביקש רבי ניסים בכל אופן לתת יד ורבינו סרב, והזכיר את דברי התוס' (ב"ק כג. ד"ה וליחייב ושם כז: ד"ה אמאי): "יותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק אחרים, משלא יוזק".
היכי דמי 'הכנסת אורחים'
סיפר הרה"ג רבי חיים שנייבלג, שכאשר היה בחור בן ארבע עשרה, נכנס לביתו של רבינו לשאול דבר מה. אחרי שענה לו על שאלתו, שאלו רבינו אם אכל כבר ארוחת ערב, וכשהשיב בשלילה, ניגש רבינו בעצמו והגיש לו ארוחת ערב. כשישב לאכול התיישב רבינו לצדו ודיבר איתו על דא ועל הא, ובתוך הדברים אמר לו שחלק ממצוות הכנסת אורחים, הוא לדבר עם האורח ולתת לו הרגשה טובה.
כך מעיד גם הרה"ח רבי לייבל טייטלבוים, שבבוכרה התגורר עם רבינו באותו בנין יהודי אלמן עם בנו, שעבד כל היום לפרנסתו כסנדלר. בשעות הערב כשהיה חוזר לביתו, היה רבינו שופת עבורו כוס קפה ויושב בקביעות לדבר איתו זמן מה, לשמוע ממנו איך היתה העבודה, כמה מכר היום ופרטים על המקצוע, וסיפר שבתחילה היה זה פלא בעיני הרואים, הרי רבינו כולו תורה, ומה לו לשוחח איתו בעניינים כאלו? עד שהבינו שזה חלק מהמצווה, להנעים את זמנו כשעושה עמו את החסד!
פעם התבטא שהכנסת אורחים אמיתית הינה לתת לאורח להרגיש נעימות, עד כדי שאם ירצה, ייגש בעצמו וישפות את המים ויכין לעצמו כוס קפה, ולא יתבייש.
התשובה שהיה קשה לרבינו לכתוב
פעם שח רבינו למקורבו הרה"ג מרדכי דוד לודמיר, שדרכו מעולם כשהוא כותב תשובה להלכה לא לתת מקום לרגש, שכן המטרה היא רק לברר מהי ההלכה, ואז אין לרגש מקום. ורק בתשובה אחת התרגש מאד. וזה בתשובה בענין חולה במחלה מדבקת, שהנוהג בבית חולים לשרוף כל מה שנכנס לחדרו של החולה, אם יאסר עליו לקחת עמו תפילין לבית החולים, שאותה היה קשה לו לכתוב.
שמחת פורים
סיפר הג"ר יוסף פאדווא, שבילדותו היה כמה פעמים שליח הולכה לקיים מצות 'משלוח מנות' ששלח אביו הג"ר העניך פאדווא לרבינו.
וסיפר, שבדרך כלל הרבנית היא זו שהיתה משיבה לשולחים משלוחי מנות כנהוג. שנה אחת כשהגיע לא היתה הרבנית בבית כשהביא את המשלוח מנות, ולכן נכנס רבינו בעצמו למטבח כדי להשיב. וסיפר שלמרות שהיה ילד, עשה עליו רושם איך שנתן סבר פנים יפות במיוחד ובריבוי, שמילא את השקית על כל גדותיה והכניס עוד ועוד, עד שלא היה מקום להכניס בה שום דבר נוסף…
"צדקתך כהררי קל"
היה חביב עליו דבר תורה ששמע פעם מכ"ק אדמו"ר רבי ישראל מטשורטקוב. היה זה כשנסע לטשורטקוב עוד בחיי אביו, אדמו"ר רבי דוד משה, ובסעודה שלישית היה רבי ישראל אומר 'תורה'. ואמר שדרכו של עולם שכשעושים מצוות אין מחשיבים את המצוה אלא עושים זאת כמלומדה, ואילו כשאדם נכשל בעברה הוא מרגיש שנכשל בדבר גדול, וצריך לדעת שהקב"ה מסתכל על זה בדיוק הפוך, וכמו שנרמז בפסוק (תהילים ל"ו ל"ז): "צדקתך כהררי קל, משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע…". 'צדקתך', היינו המצוות שישראל עושים, הם אצלו כהררי קל, היינו שהוא מגביהן ומחשיבן למעלה למעלה במושגים שמימיים, אמנם 'משפטיך' – על העבירות שאדם נכשל בהן רח"ל, הקב"ה דן זאת במושגים ארציים כ'תהום רבה', היינו שזוכר את מצבו של האדם בעולם החומר השפל, שכן אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות וכדו'. ומסיים הפסוק: "אדם ובהמה תושיע ד'", היינו כשאתה מסתכל במצווה כ'אדם' ובעבירה כ'בהמה' זוהי ישועה עבורנו. והיה אומר שצריך לזכור זאת, כי היצר הרע מגדיל את העבירות אצל האדם, כאילו אין לו ח"ו תקומה, ואת המצוות הוא מבטל אצל האדם, כאילו אין להן ערך והאמת הפוכה.
(קטעים מתוך הספר 'שר התורה')