הרב אברהם פוקס.
בשנת תש"א עלה ארצה מרן הגרי"ז סולובייצי'ק זצ"ל. את הדרך עשה בספינה במסע ארוך ומייגע. וכשהגיעה האניה לחופי ארץ ישראל היה זה ביום שישי אחר הצהריים. לחרדתו של הרב מבריסק התארכה כניסת האניה לנמל וזמן כניסת השבת היה ממשמש ובא.
עמד הרב חרד ודואג והביט כל העת בשמש ובשעון לסירוגין, לאחר ששאל מהו הזמן המשוער לעגינת האניה עמד ושיער כמה זמן נותר עד השקיעה.
כשעמדה האניה ברציף שבנמל, נותר עדיין זמן מה עד השקיעה, אך הרב מבריסק אמר: "אצלי כבר שבת ולפיכך יש להשאיר את כל החפצים באניה".
מובן מאליו שבני המשפחה צייתו לדבריו והכל הושאר באניה והיה כהפקר, כאשר כמעט ברור שהחפצים שלהם אם בכלל ישאר מהם זכר, לא יהיו כמו שהשאירו אותם, בתו הקטנה בקשה רשות ליטול עמה רק שרשרת אחת שהיתה מזכרת אישית מאמה עליה השלום.
הבת התחננה ואמרה: "הרי לא נשאר לי כלום מאמא מלבד שרשרת זו, והיא יקרה לי עד מאד"…
ענה לה הרב: "הביטי, אני משאיר כאן את הכתבים של אבי מורי (הגר"ח זצ"ל), והרי את יודעת כמה מסרתי את נפשי עליהם וכמה הם יקרים ללבי, אך השבת היא מעל הכל!". כאשר שמעה הבת שגם הכתבים נשארים שם נחה דעתה, והבינה שאם הכתבים נשארים שם, באמת אי אפשר לקחת שום דבר