אני מתגורר ברכסים. באחד הימים נערכה ברית לאחייני ני"ו בעיר טלז-סטון. איך נוסעים מרכסים לטלז-סטון ועוד בשעות הבוקר המוקדמות? – ובכן, נסענו עד לצומת יגור, שם המתנו לקו 960 שהגיע עמוס וממהר, עלינו עליו עם טפינו ו… קיווינו לנס.
ומה הנס לו קיווינו? שהנהג יטה עמנו חסד ויסכים לעצור לנו ב'מחלף שורש'. כל הדרך הייתי במתח, והתפללתי בליבי שהקב"ה ייתן בלבו של הנהג להיענות לנו לעצור.
כשהתקרבנו אל מחלף שורש, פניתי אל הנהג בעדינות ובבקשה דחופה ובנעימה: התוכל לעצור לנו במחלף שורש? יש לנו ברית מילה, והשעה היעודה כבר הגיעה, אנו ממהרים, התסכים לעצור?
הנהג – והאמת חייבים לומר שיש גם צדק בדבריו – לא הסכים לעצור. "לא ולא! בהראל יש לי תחנה. אני לא אוכל לעצור קודם, זה אסור, ואני עלול לשאת עונשים נכבדים!"
הנהג מן הסתם צודק, אבל אני מה אעשה? מחלף הראל? כיצד אשוב משם לשורש? מה עושים? השעה כבר 9:50, הברית נועדה ל-10:00 בדיוק. אם לא נרד הרגע, זו תהיה ברכה לבטלה, אפשר לחזור לרכסים. אנא ה' אשר בידך נפש כל חי, אתה יכול להושיע גם בצורות אחרות. קדש את שמך על מקדישי שמך, אנא ה' הושיעה נא, אולי יחוס אולי ירחם… אבל איך? הנהג לא מסכים.
אבל הקב"ה כל יכול. הוא לא זקוק לעצותיי הכיצד להושיע. כבר חלפנו על פני מחלף שורש, ולא, לא באה ישועה. הבטתי בפנים חמוצות בתחנה החולפת ביעף. כשלפתע הרכב שלפנינו מראה אותות בהלה, "חותך" את הנהג מימין וצועק לו בתקיפות: "הרצועה!"
"מה?!" שואל נהגנו.
"הרצועה של המנוע נקרעה לך!"
"מה?" נהגנו משתומם. "הלא האוטובוס נוסע רגיל!".
אך הלה מתעקש: "אני אומר לך, נקרעה הרצועה של המנוע!"
נהג האוטובוס פנה מיד (מטר אחרי שורש!) לעצור בצד ולבדוק את מצב הרצועה. בינתיים אנו ירדנו בניחותא על טפינו ומזוודותינו, מתארגנים בחדווה. וברקע אני שומע את הנהג רוטן: "איזו רצועה? מה רצועה? למה הוא סתם אומר?" – וממהר לשוב לאוטובוס לדהור אל מחוז חפצו…
ואני ידעתי, לא רצועה כי אם ישועה, כי גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר.
(משנתה של תורה תזריע תשע"ו)