הרב בנימין גולד
"צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם" (במדבר כ"ה, י"ז-י"ח)
מכאן אמרו חז"ל (מדרש תנחומא): הבא להורגך השכם להורגו! שהמדינים רצו להחטיא את ישראל והמחטיא את ישראל קשה מן ההורגו, וכמו שראינו ששתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתי אומות בעבירה, מצרים ואדום שקדמו בחרב, עליהם נאמר "לא תתעב אדומי" "לא תתעב מצרי". עמון ומואב שקדמו את ישראל בעבירה להחטיא את ישראל, עליהם נאמר "לא יבא עמוני ומאבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא בקהל ה'" וזה שנאמר על המדינים "צרור את המדינים".
וממשיך המדרש להזהיר: שזה ציווי התורה, ואין לסטות ממנו כהוא זה, גם בדבר זה שנכנס לאדם רחמים וכדו', אסור לסטות מציווי התורה, ומי שסוטה מהדרך אפילו בגלל סיבות כאילו אנושיות או סיבות הזמן וכדו', הרי יבוא לו מזה רק הפסד וצרות, ומביא המדרש 'אתה מוצא במי שבא עמהם ברחמים, לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרות, ומיהו? זה דוד, שנאמר "ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש" א"ל הקב"ה 'אתה תעבור על דברי שאני כתבתי "לא תדרוש שלומם וטובתם" ואתה תעשה עמהם גמילות חסד "אל תהי צדיק הרבה" שלא יהא אדם מוותר על התורה… לבסוף בא לידי בזיון "ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם וגו'" ואח"כ לידי מלחמה עם ארם נהרים ועם מלכי צובה ועם מלכי מעכה ועם בני עמון ארבע אומות, מי גרם לו שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב"ה לא תדרוש שלומם וטובתם לכן כתיב "צרור את המדינים"'.
אין לסטות מדברי התורה כהוא זה, ואפילו נראה לנו כי המטרה נעלית! התורה היא המציאות של החיים בעולם, ואין ח"ו לשנות אותה לפי המציאות – מי שעושה כן רק יוצא נפסד מזה!
•••
גדולי ישראל עמדו בכל הדורות כחומה בצורה, כנגד כל שינוי שרצו השלטונות להכניס בכל מקום בצורת מסירת התורה והעמדתה בישראל.
אחד המקרים המפורסמים, היתה סגירת ישיבת וולאז'ין בשנת תרנ"ב, שמרן הנצי"ב שעמד בראשות הישיבה, החליט החלטה קשה מנשוא אבל גורלית והיסטורית לאומה היהודית, לסגור את אם הישיבות, ישיבת וולאז'ין המעטירה, ולו רק בגלל שהשלטונות רצו שיכניסו בלימודי הישיבה לימוד חול, ואף שיש שטענו בתוקף, כי בזה יבוא הסוף על הישיבות בעם ישראל, לא הסכים הנצי"ב לשמוע, ואמר: הקב"ה הפקיד בידינו את התורה, אנחנו צריכים לשומרה כפי שקבלנוה ללא שינוי כלל, כל שינוי יכול להביא בהמשך לשכחת התורה בכלל, ועדיף לסגור את ישבת וולאז'ין, מאשר לשנות אפילו פסיק מהתורה הקדושה. ובאמת שבזכות מעשה כביר זה, קמו עוד ועוד ישיבות בכל רחבי ליטא ופולין.
אחד המקרים הנוספים שהרעישו עולם ומלואו קרה בשנת תר"ע, השלטונות הרוסיים הודיעו כי מהיום כל הרבנים יהיו חייבים להשתלם בשפה הרוסית ובלימודים כלליים, כל גדולי הדור נזעקו להשתתף בועידה מיוחדת בעיר פטרבורג, והשתתפו שם כל מאורי הדור, ר' מאיר שמחה מדוינסק, ר' חיים עוזר מוילנא, ר' איצלה פוניבזר ר' חיים מבריסק, ועוד רבים, ושם התגלעה מחלוקת גדולה מאד בין גדולי הרבנים, ר' מאיר שמחה, ר' חיים עוזר ור' איצלה פוניבזר, ואיתם רוב רבני הועידה תמכו בדרישה זו שהרבנים ילמדו את השפה הרוסית, ומנגד עמד כצור החלמיש ר' חיים מבריסק ואיתו ר' משה לנדינסקי שהיה שליחו של החפץ חיים לועידה.
מבלי להכנס לצדדים לכאן ולכאן שהיו בין ראשי ההרים, רק נציין שר' חיים מבריסק עמד ונאם שלא כהרגלו, ודיבר בתקיפות גדולה על האיסור לשנות כהוא זה מדרך התורה המוסרה זה דורות, כי ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו" זה רק אם לא ישנו כהוא זה מהתורה, אבל אם ישנו אזי אין לנו הבטחה זו, ולכן אין מקום לטענה 'כי יש קצת לותר בשביל המשך קיום התורה'. את דבריו הנרגשים סיים ר' חיים: שאין אתם צריכים לדאוג לתורה, אפילו אם הרבנים לא יוכלו ללמוד תורה וללמדה אם לא יקבלו את גזירת השלטונות, אזי ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו" תתקיים אצל הסנדלרים והחייטים.
מרן החפץ חיים שלח את ראש ישיבת ראדין כשליחו לועידה, והזהירו שאם הוא רואה שהולכים לקבל את ההצעה של השלטונות, מיד ישלח לו טלגרמה והוא יקח מטלטליו ומיד יגיע לפטרבורג, וכך הוה, ר' משה שלח טלגרמה לחפץ חיים, ומיד ארז הח"ח מטלטליו, ונסע לדרך הארוכה לפטרבורג, בואו לועידה הפתיע את הנוכחים, ור' מאיר שמחה שגם הופתע מאוד מבואו, מיד שאלו: מה קרה שהרב הגיע פתאום? ענה לו החפץ חיים 'עושים כאן ניתוח לאחותי ולכן הגעתי', חשב ר' מאיר שמחה כי הח"ח מתכוון בפשטות, ולכן התעניין היכן הניתוח ובאיזה בית חולים זה אמור להתבצע, ענה לו הח"ח התכוונתי לאחותי התורה כמאמר שלמה: "אמור לחכמה אחותי את", ויען כי שמעתי שרוצים לנתחה ולהכניס בה שינויים באתי לכאן….!
הח"ח דיבר בהתרגשות גדולה מאד בפני הרבנים, עד שדבריו התקבלו והרוב החליטו להתנגד להחלטת הממשלה הרוסית, והתבטא אז ר' מאיר שמחה רבה של העיר הגדולה דוינסק, 'כי הנה בא יהודי קטן קומה, תושב עיירה קטנה ושמה ראדין, ובדבריו הפשוטים, מצליח להרעיש את העולם הגדול, יותר מהרבנים הגדולים של הערים הגדולות שדברו בעמקות ובחריפות'.