יומיים שלמים ללא הרף הוא ישב ולמד בהתלהבות ובמרץ שאין לתאר ואין לשער. הוא השקיע את כל כוחות הגוף והנפש לשקוד על תלמודו בעומק ההבנה הדק היטב. כמעט שלא בא אוכל לפיו ולא נתן תנומה לעפעפיו. לאחר יומיים של התעלות ודבקות בבורא באהבת התורה אין קץ עד כלות הכוחות, התמלא אושר עילאי ובתענוג אשר ננסך בעצמותיו הלאות. הסוגיה הייתה נהירה ומובנת, כל פרטיה תאמו והובנו עד הקצה האחרון, ומתוך כך פנה לנוח מספר שעות.
שעות ספורות עברו, והוא כבר שב בכוחות מחודשים לתלמודו. הוא זוכר היטב היכן סיים, הוא רוצה לחזור ולהעמיק כאהבתו ושאיפתו. הוא מנסה לשחזר את הסוגיה לפרטיה כפי אשר סיכם אותה כאשר קם מן הספר, אך לדאבון לבו ומפח נפשו לא זכר כלום מכל אשר למד ביומיים שחלפו.
לבו נשבר בקרבו, ולא ידע לשית עצות בנפשו. הרי מתפללים בכל יום 'למען לא ניגע לריק', וכאן תם לריק כוחו. יומיים של עמל אין קץ מסתיימים במפח נפש שכזה.
"בשברון לבי נכנסתי לתנות את צערי בפי זקני הקדוש מרן ה'אהבת ישראל'" – סיפר הלומד הצעיר, שהיה לא אחר מכ"ק מרן אדמו"ר ה'ישועות משה' מוויזניץ זצוק"ל – "והוא אמר לי ברוגע: 'עוד יהיה טוב'…
"מעודד שבתי ללימודי. השקעתי שוב את כל כוחות גופי ונפשי בלימוד. למדתי ולמדתי שעות רבות והספקתי כמות גדולה של לימוד בכמות ובהבנה. אך לדאבון לבי, כשניסיתי את עצמי במבחן שערכתי לעצמי התוצאות היו דלות ממש. ההבנה והסיכום היו לא בהירים ולא ברורים, וכל הלימוד היה בלתי משונן וחד כלל. אין לתאר את שברון הלב והצער בו הייתי שרוי באותה עת, ובצערי כי רב שוב נכנסתי אל הקודש פנימה ותיניתי את צערי בפני זקני הקדוש וביקשתי ממנו להשית עצה עבורי.
"אך לא עצה ולא סגולה הייתה בפיו לעזרני, אלא מילים ששבו וחזרו על עצמם: 'ס'וועט נאך זיין גוט' – 'עוד יהיה טוב'…
"שמעתי את הדברים ושבתי להגות ולשנן את תלמודי ביתר שאת ויתר עוז. והיום ברוך ה'…"
את הסיפור הזה סיפר רבינו על עצמו באחת השנים הראשונות לנשיאותו, כאשר בעצת רבני הישיבה נכנס אליו בחור אחד אשר לדאבון לב יגע ולא מצא. התלמיד הזה השקיע עמל רב בניסיון להצליח בתלמודו, הוא היה משקיע לילות כימים להגיע להצלחה ולראות ברכה בעמלו, אך תם לריק כוחו והיה חשש גדול שהוא יישבר מאי ההצלחה וייפול לייאוש ולדיכאון נפשי שאחריתו מי ישורנו.
הבחור נכנס ועמד לפני רבינו בל"ג בעומר לפני עריכת השולחן לכבוד היום, והביע בפניו את מצבו האומלל ואת מפח הנפש אשר הוא חווה כבר זמן רב כל-כך. רבנו הביט בפניו בעין חמלתו, הושיט לו ידו וברכו בברכה והצלחה בתורה ויראת שמים.
הבחור נשק ליד רבו ופנה לצאת מן החדר כשעל פניו ניכרת האכזבה העמוקה מהברכה הפשטנית לכאורה. לא לכזו תשובה ציפה, הוא חשב לקבל דברי עידוד והדרכה ועצה ברורה להצלחה, והנה ברכה סתמית שאינה מחייבת ואין בה בכדי לעודד את רוחו הנכאה.
רבינו הבחין בעינו החדה במפח נפשו, קרא לו בחמלה ונענה ואמר לו: "הבה אספר לך גופא דעובדא שאירע עמי בימי בחרותי…" וכך זכינו לסיפור הגדול הזה. (הובא בהגדה של פסח 'ישועות מלכו' בשם הגה"ח שבח גרינפלד שליט"א)
(דוד משה הרשקוביץ 'המבשר תורני' תולדות תשע"ה)