הגרב"צ פלמן זצ"ל סיפר באחד משיעוריו מעשה בבחור כשרוני מאוד שלמד בישיבה, והיה רגיל לקרוא כל יום את העיתון היומי, וקרא את כל הידיעות בעיון רב, עד שהשקיע את כל ראשו ורובו בכל עניני הפוליטיקה בארץ ובעולם, והיה דן ומתפלפל בזה הרבה עם ידידיו וחבריו, ומתוך כך לא הצליח להיות שקוע בלימוד ועיקר שקיעתו היתה בהבלי הפוליטיקה.
יום אחד סיפרו את הדבר למרן החזון איש זצ״ל, שהיתה לו הכרות עם הבחור הזה. הוא קרא לו, ואמר לו: ״מכיון ששמעתי שאתה קורא בכל יום את העיתון, על כן אני מבקש ממך שכל יום אחרי שתגמור לקרוא את העיתון תבוא אלי ותספר לי את החדשות של אותו יום״.
הבחור ששמע את הבקשה הזו, לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא הרגיש מאוד בזוי לעמוד לפני החזון איש שכל כולו תורה ולהתחיל לספר לו את כל ההבלים הכתובים בעיתון. אבל החזון איש לא ויתר לו, ובבוקר שלמחרת שלח אליו שליח שיבוא מיד, כי הוא כבר מחכה מאוד לשמוע את החדשות.
וכך הלך הבחור כמי שכפאו שד וסיפר לו את החדשות בשפה רפה ובפנים נפולות, ועל ידי כך הוא הרגיש בעצמו בזיון רב לקרוא את העיתון ולהתעסק בכל החדשות הכתובות שם, ולא עברו ימים רבים עד שהזניח את כל קריאת העיתון, וחזר להשקיע את כל ראשו ורובו בלימוד התורה.
ובשעתו אמרו על כך, שהחזון איש ברוב חכמתו ידע שאם ידבר איתו במפורש על זה שיפסיק לקרוא את העיתון זה לא יועיל, כי ״יצרו״ שלט בו מאוד, ולא היו בידו כוחות הגבורה כדי לכבשו ולהפסיק בקריאה. ומשום כך בא אליו בתחבולות שיספר לו את החדשות מהעיתון, ובזה נתן לו את הכוחות לכבוש את יצרו זה ולבטלו. ובתחבולות תעשה לך מלחמה.
(שלמים מציון)
סיפור - וויתור שהציל חיים
בס"ד
סיפור – וויתור שהציל חיים בפיגוע באלעד
לפני כשנתיים וחצי, אברך מהכולל שלי בעיר אלעד,
עשה מעשה שמאוד נפגעתי ממנו,
במשך השנתיים וחצי האלו לא דברתי איתו,
וגם אותו אברך לא בא לבקש סליחה על מה שעשה.
שבוע שעבר ביום חמישי, שזה יום הפיגוע שהיה באלעד,
במוצאי יום העצמאות,
אותו אברך עשה בר מצוה לבן שלו.
האברך הזה לא הזמין אותי לבר מצוה,
אבל הרגשתי צורך ללכת לבר מצוה, כדי לגרום קירוב לבבות
ביני בינו כי כך דרכה של תורה.
למרות שלפי שורת הדין בכלל הוא לא הזמין אותי כך שלא הייתי חייב ללכת
וגם הוא זה שפגע ולא אני , כך שהיו לי כל הסיבות האפשריות מצד היצר הרע לא ללכת
הייתה לי דילמה מצד אחד ללכת, ללכת כדי להרבות אהבה ואחווה שלום ורעות,
ומצד שני כיון שנפגעתי ממנו ,
לא רציתי ללכת, הגעתי לביתי אחרי הכולל,
וסיפרתי לאשתי את הדילמה שלי,
היא שמעה בקשב רב למה שספרתי לה, ואמרה לי:
שזאת דילמה לא פשוטה,
והיא סומכת עלי שאני אדע לעשות את רצונו של הבורא יתברך
החלטתי לשבור את היצר הרע של המחלוקת,
וללכת לבר מצוה, כי ידעתי שהחבר ישמח מאוד שאני אגיע,
מפני שהוא בעצמו הרגיש לא נעים ממה שעשה,
לכן הרגשתי שאין הדבר תלוי אלא בי.
אבל כיון שלא התפללתי ערבית,
רציתי קודם כל להתפלל ערבית,
ואז ללכת לבר מצוה.
המקום שבו הייתי צריך להתפלל ערבית,
היה בדיוק מקום הפיגוע,
וסיום משוער של תפילת ערבית הייתה,
בדיוק בדקות של הפיגוע שהיה באלעד.
אבל כדי לא להתקרר בהחלטה שלי ללכת לבר מצוה
כדי לסיים את המחלוקת
החלטתי מיד ללכת לבר מצוה, ורק אחר כך להתפלל ערבית
מפני שחששתי שאם אלך להתפלל ערבית,
בינתיים יעברו דקות יקרות מאוד,
שבהם יכול היצר הרע לשכנע אותי
להתקרר מהמצווה הגדולה של עשיית שלום ורדיפה אחרי השלום
ושזה מיותר, ולא צריך ללכת לבר מצוה של החבר,
מפני שממילא לא הזמין אותי לבר מצוה.
כך שהיצר הרע יכל להגיד לי שאני בכלל פטור מללכת
ולכן כדי לשבור את היצר הרע של המחלוקת
קודם כל הלכתי לאולם כדי לא לקרר את ההחלטה החשובה.
נכנסתי לאולם, החבר קיבל אותי בהתרגשות גדולה מאוד מאוד ,
רקדנו ביחד כמו בימים שלפני המריבה,
והרגשתי שנגמרה המחלוקת
והניצחון האמיתי הוא בעצם הוויתור שעשיתי
כדי להרבות שלום עם החבר.
בינתיים קבלתי טלפון מאשתי שספרה לי בדמעות
שבדיוק באותם רגעים שהייתי צריך להתפלל ערבית
ולצאת מבית הכנסת
בדיוק באותם רגעים היה הפיגוע
שבו גם אני הייתי צריך להיות נוכח, ואשתי אמרה בדמעות
והתרגשות שבזכות שהחלטתי לעשות שלום
בעצם קבלתי את החיים שלי במתנה
ובעצם בזה שהלכתי לאולם להרבות שלום
עם החבר ולסיים את המחלוקת בעצם ניצלו חיי.