בתקופה זו, יש כמה וכמה מגביות של כספים עבור מוסדות התורה והחסד, הנקרא בשפה אנגלית מאצ'ינג. דהיינו שכנגד כל תרומה, נדיב לב יתרום גם הוא אותו הסכום למוסד התורני. כך יוצא שמי שתרם מאה שקל, נחשב שתרם מאתים, היות ומכוחו נכנס למוסד מאתים שקלים.
אל רבינו מידי יום מגיעים מוסדות שונים המבקשים את ברכתו המיוחדת, למען התורמים, כדי לעודד אותם לתרום.
שאלו את רבינו האם מי שתורם כסף, ואחר תורם כנגדו את אותו הסכום, נחשב לו לתורם כאילו קיים מצות צדקה על כל הסכום המוכפל או רק על מה שתרם?
וענה שבודאי מצות צדקה יש רק על מה שתרם, אבל יש לו זכות גדולה במה שבגללו מישהו אחר תורם כסף, וכן הוא גם להיפך, לאותו נדיב שהבטיח כנגד כל תרומה שיתרום גם הוא, יש לו זכות גדולה אבל לא מצוה כפולה, אלא מצוה על מה שתורם וזכות על מה שתרמו כנגדו.
מעשה שהיה במאצ'ינג נוסח בני הישיבה.
באחת הישיבות המפורסמות במרכז הארץ. בחורי הישיבה רצו להתחיל ולסיים את הש"ס, לכבודו של אחד מנדיבי הישיבה שעמד לבקר בה. כנהוג, חילקו את דפי הש"ס בין כל הבחורים, אבל אחרי הכל נותרו עוד כמה מאות דפי גמרא.
פנו איפה, אל אחד ממתמידי הישיבה, בחור חשוב שהפקיע שמו כגריס באורייתא, וביקשו ממנו שיאות ליטול על עצמו את דפי הגמרא שנותרו. (כידוע, למי שמתמיד ומנצל את הזמן, יש פנאי להכל).
הבחור, שלא רצה שבכל פעם 'ינצלו' אותו, אמר שהוא יעשה תנאי כזה: על כל דף שבחור יקבל על עצמו ליטול ממה שחסר, ילמד הוא כנגדו שני דפים. באופן זה יוכלו בקלות לגמור את מה שנותר מן הש"ס…
ואכן הרעיון הצליח מעל המשוער, ולא עברו שעות אחדות ועשרות בחורים קיבלו על עצמם להוסיף ללמוד דפי גמרא, וכנגדם נוטל הבחור המתמיד, והש"ס כולו 'נגמר'.
אלא שאחרי כמה ימים כמה מן הבחורים הודיעו שלא יוכלו לעמוד בהתחייבות ויהיה סיום של רוב הש"ס. שמע מזה הבחור המתמיד ואמר שאם כן גם הוא לא ילמד את אותם דפים שכנגד, כי לקח רק על דעת שאחרים יקחו גם הם. מאידך, האחראים לחצו עליו ואמרו לו, לפחות שיהיה סיום רוב גמור של ש"ס, ולמה לא תלמד מה שקיבלת על עצמך.
הדבר הובא לפני רבינו, שנהנה מן הרעיון, ולא רצה להיכנס לפרטי ההלכה, רק הגיב במבט של דעת תורה: שיקול של בחור לא צריך להיות האם אחרים לומדים או לא, הוא צריך ללמוד את כל מה שביקשו ולקח על עצמו. אפילו אם הוא צודק בדבריו, זה לא צריך להיות השיקול הנכון.
(מתוך עלון דברי שי"ח )