"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה'… טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ… מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כ"ט, ט'-י')
וכבר שאלו: מאחר ונאמר: "אתם נצבים היום כולכם", הכל בכלל. מה צריך לפרט מגדולי הגדולים ועד קטני הקטנים, ובקטני הקטנים לפרט: "מחוטב עציך ועד שואב מימיך", הלא שניהם בתחתי הסולם?
ודבר גדול שנו כאן, לא בכדי קורין פרשה זו לפני ראש השנה, וכהכנה לראש השנה!
אני מדבר לפני בני תורה, ובאים ואומרים: 'מי אני ומה אני. לפלוני יש כשרונות, הוא יכול להעפיל לגבהים. ונחנו, מה? כשאני רואה את פלוני שופך נפשו בתפילה, נחלשת דעתי. ואני, ליבי אטום כאבן נוקשה!'
וטועים הם טעות מרה וגורלית!
ידועים דברי רבי ישראל סלנטר לתלמידו רבי נפתלי אמסטרדם שקונן בפניו: "אילו היה לי את 'הראש' של ה"שאגת אריה", את הלב של "יסוד ושורש העבודה" ואת המידות של הרבי כי אז"…
וענהו: "נפתלי, בראש שלך ובלב שלך ובמידות שלך!"
וכבר אמר הרבי, רבי זושא מאניפולי זצ"ל: "לא יכוני בשמים מדוע לא הייתי אברהם אבינו, יכוני למה לא הייתי זושא!"
אין לנו מושג בתפיסתו המהירה של הסטיפלר, בעומק עיונו, כמה מאירים חידושיו, איזו בקיאות ואיזה עיון. ופעם הביא לפניו מגיד שיעור, בחור חלש שרפו ידיו, וביקש לצאת למסגרת אחרת, רופפת יותר. המגיד שיעור תמך בתוכניתו, ציטט דברי הגמרא (חולין כ"ד ע"א) שכל תלמיד שלא ראה סימן ברכה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה.
הסטיפלר קרא את הפתקה, והושיב את הבחור מולו. האיר אליו פניו ושאלו: "באיזה שיעור אתה?"
"בשיעור ג' בישיבה קטנה", ענה בעגמומיות.
"וכשנכנסת לישיבה, ידעת לקרוא ולהבין משנה?", שאל הסטיפלר
התקומם: "משנה, בטח!"
איך חייך הסטיפלר! "ועמוד גמרא?"
"זה, לא"
"והיום?"
"גמרא כן, אבל בתוספות אני מתקשה. כולם מבינים, ואני…"
"עזוב את 'כולם'! 'כי הולך האדם אל בית עולמו' (קהלת י"ב, ה'), מלמד שלכל צדיק עולם בפני עצמו (שמות רבה נ"ב, ג'). כמה דפים למדת, בלי תוספות?"
"הו, המון!"
כמה כעס הסטיפלר! איך שיפד את המגיד שיעור במבטו: "לזה קוראים שאינו רואה סימן ברכה בלימודו?!". פנה אל הבחור ואמר בהתרגשות: "הלא עשיר אתה! כל עמוד גמרא, זה אוצר! תמשיך ללמוד, ותדע את כל הש"ס!"
ופעם אמר לי: "רבי יעקב , הלא אתם דורשים ברבים! תאמרו ותחזרו ותאמרו, שההצלחה היא עוד תוספות ועוד תוספות! כל ידיעה, מרגלית! כל תוספות, יהלום!".
אני עולה לאוטובוס, מושיט לנהג שטר כסף, ויש לידו כזה מכשיר, עשוי כצינורות דקים. באחד עשרות אגורות, בשני חצאי שקלים ושקלים וחמשה ועשרה. הוא מניח את כף ידו מלמטה, לקלוט, ומוריד באגודל את החישוק המשחרר את המטבעות. מכירים?!
חשבתי לעצמי: אילו היו מושיבים אותי ליד כזו מכונה, והצינור מכיל אינספור מטבעות, ואומרים: כל מה שתוציא שלך. הייתי מקבל נקע בכתף, היד היתה נרדמת, באגודל היתה דלקת, בראש האצבע יבלת, ואני הייתי מכה באגודל עוד ועוד ועוד. כל הורדה, עשרה שקלים עשר, מאה, אלף, רבבה. לא הייתי מרשה לעצמי הפוגה לאכילה, לשתיה, לשינה.
וכשכל תיבה בתורה מצות עשה, וכל הבנה בתוספות יהלום, וכל סוגיה כתר משובץ, עטרה לראש "מלכי רבנן" (גיטין סב ע"ב)! אני מדבר בפני בעלי בתים, ואומרים: 'כשהיינו בישיבה, זה היה אלול כהלכתו, "פלצות", ככתוב, אח איזו אוירה! והיום עמלים אנו לפרנסתנו, איפה אנחנו ואיפה אלול!'
ואני אומר להם, הסכיתו ושמעו: האריה התחתן, בא העכבר לומר לו 'מזל טוב', הביט בו בזלזול: 'מה לי ולך?', אמר לו: 'אל תראה אותי כזה, לפני החתונה גם אני הייתי אריה'. אז מה, אריה בעי בחיי, עכבר לא בעיי בחיי? יש "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח') כפשוטו, ויש של פרק אחד ערבית ופרק אחד שחרית (מנחות צ"ט ע"ב)!
כשהגמרא מספרת (יומא ל"ה ע"ב) שעני עולה למרום ומתנצל שלא עסק בתורה כי טרוד היה בפרנסתו, ומביאים לו ראיה מהלל. עשיר עונה שטרוד היה בעושרו, ומוכיחים אותו מרבי אלעזר בן חרסום. לרשע שלא עמד בנסיון מצביעים על יוסף הצדיק- וכי נתבע כל אדם להיות כיוסף וכהלל וכרבי אלעזר בן חרסום? אבל הם בשלומתם, ואנו כאפשרותינו!
נתבונן בדברי המדרש (קהלת רבה א', א'): "רבי חנינא בן דוסא ראה בני עירו שהיו מעלים נדרים ונדבות לירושלים. אמר: הכל מעלים, ואני איני מעלה? (ועני מרוד היה ודי לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (תענית כ"ג ע"ב)). יצא למדברה של עירו וראה אבן אחת. וסתתה ופתחה ומרקה ועמד להעלותה לירושלים. נזדמנו לו חמישה בני אדם. אמר להם: מעלים אתם לי את האבן הזאת לירושלים? אמרו לו: תן לנו חמישה סלעים ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים, ובלבד שתתן אצבעך עמנו. נתן אצבעו עמם, ונמצאו עומדים בירושלים. ביקש ליתן להם את הסלעים, ולא מצאם. נכנס ללשכת הגזית. אמרו לו: שמא מלאכי השרת הם, וקראו עליו את הפסוק: 'חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתיצב' (משלי כ"ב, כ"ט)".
אנו, נתנו אצבענו?!
זה מה שנדרש מאיתנו!
זה מה שתובע מאיתנו הכתוב: "אתם נצבים היום כולכם"!
אך לא מכולכם נדרשות אותן דרישות ונתבעות אותן תביעות!
יש תביעות מ"ראשיכם", ותביעות אחרות מ"שבטיכם", ואחרות מ"זקניכם" ושונות מ"שוטריכם". וכיוצא בכך מ"כל איש ישראל", יש תביעות "מחוטב עציך" ויש "משאב מימיך". כל אחד כיכולתו, כל אחד ככישוריו.
ואם רק ניתן אצבענו נמצא עצמינו בירושלים, עומדים לפני ה'! "לפני מלכים יתיצב"!
(מתוך 'והגדת' אלול)