"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן" (במדבר כ"ב, כ"ח)
השאלה הגיעה מיהודי המתגורר בצרפת, המעונין לעלות לארץ ישראל, אלא שפרויקט העליה הזה יסתכם בכ-10,000 דולר. במקביל, הגיעה אליו פנייה דחופה לסייע לכלה יתומה, והשאלה שלו הייתה מה להעדיף; האם להשקיע את הסכום הנ"ל בעלייה לארץ ישראל, או בהכנסת כלה?
"כשהייתי אצל מרן הגראי"ל", סיפר הרב (הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א), "שטחתי בפניו את השאלה הנ"ל, ואמרתי שברצוני לפשוט את הספק מדבריו של ראש הישיבה, בספרו 'אילת השחר' על התורה, בפרשת בלק. על הפסוק (במדבר, כ"ב כ"ח) 'ויפתח את פי האתון וכו', מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים', אומר רש"י: 'זה שלש רגלים- רמז לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה'. והקשה מרן בעל ה'אילת השחר' בספרו על התורה: מה המיוחד במצוות שלושה-רגלים, עד כדי כך שהאתון רמזה לו דווקא את המצווה הזו? וכי אין עוד מצוות בתורה?
"ומתרץ מרן, שבמצוות עליה לרגל בשלשה רגלים, יש זכות גדולה לעם ישראל, בכך שהם עוזבים את בתיהם וכל עסקיהם ובוטחים בה', ועולים לבית המקדש, ומתחזקים שם ביראת שמים, כפי המובא בתוספות במסכת בבא בתרא (כ"א א'). ולפי זה", אמר הגר"י זילברשטיין למרן, "רציתי לפשוט בשאלה הנ"ל, בראותנו את גודל-יקרתה של מצוות העליה-לרגל, אולי היא עדיפה על פני מצוות הכנסת-כלה".
מרן הגראי"ל שטינמן הגיב: "אבל את הסברא הזו על חשיבות שלושת הרגלים אמרה האתון" – – –
שאל המרא דאתרא: "הרי הדברים כתובים ומפורשים ב'אילת השחר'!".
מרן ראש הישיבה: "זה נכון, אבל גם ההסבר הזה היה כדי להסביר את דעתה של האתון" – – –
הסיפור המופלא שסיפר לי הגרי"ד גרוסמן
ובאשר לדברי רבינו 'החינוך', שאמר בשורש המצוה: 'לפי שאינו בדין לבוא בידיים ריקניות לפני המקום ברוך הוא', יש אכן יהודים רבים המתאמצים לא לבוא בידיים ריקות להיכל ה', ומשתדלים תמיד לקבל עלייה לספר תורה, ותורמים עבור זה סכומי כסף גדולים לבתי הכנסת'.
הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, רבה של מגדל העמק וראש מוסדות 'מגדל אור', סיפר לי דבר מופלא שאירע בהיותו בכינוס רבנים בארה"ב.
"יש יהודי אחד", סיפר הגרי"ד, "שתמיד כאשר אני מגיע לאמריקה, הוא משתדל להיות לצדי ולסייע לי. פעם, כאשר הגעתי לכינוס הרבנים שהתקיים בפרשת 'בשלח', והיהודי ההוא נכח אף הוא במקום, ראיתי שהוא נתון במצב-רוח ירוד מאוד.
"כששאלתיו האם קרה לו דבר-מה, השיב האיש שאכן יש דבר המעציב אותו עד למאוד. 'בפרשה זו, פרשת 'בשלח', כשאני נמצא בביתי, הנני רוכש תמיד את העלייה לתורה של 'פרשת המן', ואף שצריך לשלם כסף רב עבור העליה הזו, אני עושה זאת ללא כל היסוס, ומשלם טבין-ותקלין. והנה, כשהגעתי הפעם לקראת שבת לבית המלון בו מתאכסן הרב, וראיתי שיש כאן כינוס חשוב בו משתתפים רבנים רבים, הבנתי שלא יהיה לי סיכוי לקבל את העלייה הזו, כיון שהיא תינתן לאחד הרבנים החשובים, ועל כך ליבי דווי'.
"שמעתי את דבריו של היהודי", סיפר הגרי"ד, "והבנתי שהוא צודק בהשערתו, ולא יכולתי הרבה לעזור לו".
הגבאי טעה בזהותו של האיש
"והנה מגיעה שעת הקריאה בתורה בשבת. הכהן והלוי עולים, ולאחריהם מקבלים הרבנים החשובים את עליות ה'שלישי', ה'רביעי' וה'חמישי', ואז מגיעים ל'ששי', היא העלייה של פרשת המן. התכוננתי עתה שהגבאי יכריז את שמו של הרב החשוב ביותר שהשתתף בכינוס, כמי שיקבל את העלייה הנכבדה. והנה הגבאי מכריז 'יעמוד'… ואני שומע את השם, וכמעט מתעלף…
"היה זה לא אחר מאשר 'היהודי הפשוט', שהצטער כל-כך על שלא יוכל לקבל את העלייה, והנה הוא נקרא עתה לתורה… לרגע חשבתי שאולי הוא הציע לגבאי סכומי-עתק, ולכן נתנו לו את העלייה, אבל ראיתי שגם הוא הופתע עד מאוד כששמע את שמו…
"מה התברר? – ליד הגבאי עמד אחד הרבנים החשובים, וכשהגיעו לעלייה של פרשת המן, הצביע הרב על היהודי שלנו, וטען באוזני הגבאי ש'זה הוא אחד הרבנים החשובים ביותר בירושלים, ולכן הוא זכאי לקבל את העלייה'… הגבאי ששמע את הטיעון, נאות על אתר לקרוא לו לפרשת המן.
"הרב ההוא טעה כמובן בזהותו של האיש, והיהודי שלנו זכה מן ההפקר בעלייה שכל כך רצה"…
איש לא היה מסוגל לתאר…
הגרי"ד גרוסמן אמר, שאפשר ללמוד מכאן כלל יסודי מאוד בעבודת ה', והוא, שאם האדם באמת רוצה להשיג משהו, גם אם לכאורה הדבר אינו בר-השגה כלל, הוא יכול ויכול להגיע אליו!
במקרה שלפנינו, איש לא היה מסוגל לתאר שהיהודי הזה יקבל עלייה כה חשובה, בנוכחות כל-כך הרבה רבנים חשובים, אבל כיון שהוא כל-כך רצה ושאף לעליה זו, סיבבו מן השמיים את הטעות הנ"ל, הכל כדי שיקראו לו לתורה…
למשמע הסיפור התעוררתי בשתי שאלות הלכתיות: האם אדם העומד מן הצד, ושומע שהרב אומר לגבאי שמדובר ברב חשוב מירושלים, ויודע שזו טעות, מחויב לומר לגבאי שהדבר אינו נכון, כדי למנוע את נתינת העלייה?
והתשובה היא, לענ"ד, שלא מחויבים לגלות את הטעות. וזאת על פי דברי הגמרא במסכת בבא בתרא (נ"ה א') ש'אינדיסקי' סיעתא דשמיא. פירוש הדברים, כפי שמובא ברשב"ם במקום, שממוני המלך הצטוו לאסוף מס בסכום כסף מסוים מתושבי העיר, ודילגו על אדם אחד ולא גבו ממנו.
הדין הוא שאדם זה אינו מחויב לתת את החלק שלו, למרות שעקב כך יהיו שאר התושבים צריכים לשלם יותר, מפני שאם הממונים דילגו עליו, אין זה מפני ששכחוהו, כי הממונים לא שוכחים אף אחד, אלא היתה זו 'סיעתא דשמיא'.
ואם כן גם במקרה שלנו, כאשר רואים בבירור שהטעות בזיהויו של האיש היתה דבר שמימי, ומן השמים מעוניינים שהאיש ההוא יקבל את העלייה, לא מחויבים להודיע לו שזו טעות.
השאלה הנוספת שהתעוררה לי, היתה, האם היהודי בעצמו צריך להודיע לגבאי שחלה כאן טעות, והעלייה החשובה לא מגיעה לו. שכן, מצינו בדברי הירושלמי שמי שחושבים עליו שיודע שתי מסכתות, והאמת שהוא יודע רק אחת, מצוה עליו להודיע להם את טעותם.
ויתכן שיש חילוק. הירושלמי מדבר על מקרה שבו באדם עצמו אין טעות, אלא שהציבור חושב שהוא יודע שתי מסכתות, והאמת – שהאדם הזה אינו יודע כי אם אחת. לכן, חל עליו חיוב להודיע את הטעות, ש'הוא' יודע רק מסכת אחת.
אבל במקרה שהיה בארה"ב, הרי האדם שחושבים עליו שהוא מגדולי ירושלים, אינו האדם הזה בכלל, והטעות היא על האדם עצמו, ולכן יתכן שהוא אינו מחויב להודיע על כך מאומה.
●●●
ה'סדר' ו'קביעות הזמן', עליהם מתעכב 'החינוך' במצוה זו, הם ערכי-יסוד חשובים ביותר בעבודת-השם של כל יהודי. ניתן לומר בוודאות, שאינו דומה כלל מי ששומר על סדריו, עיתיו וזמניו, למי שאינו מקפיד עליהם לשומרם.
הדברים הללו נכונים שבעתיים, כשמדובר בשמירת הזמנים והסדרים של התפילות ושיעורי התורה. רבותינו לימדונו שהמקפיד על סדריו, רוכש את הכלים המתאימים המאפשרים לו לעלות ולהתעלות עד בלי די. וכן להיפך, חלילה. מי שאינו יודע ששעה היא שעה וסדר הוא סדר, עלול ביום מן הימים למצוא את עצמו מחוץ למסגרת. והעובדות בשטח מדברות בעד עצמן.
בימי ה'שבעה' על אימו של הגר"ז כאהן, ר"מ בישיבת 'מאור התלמוד', ספרו מעשה מופלא עד מאוד.
האמא, שהיתה ילידת העיר קופנהגן בדנמרק, האריכה ימים ונפטרה בגיל 101. צאצאיה סיפרו שלמרבה הפלא, רבים-רבים מבני הקהילה היהודית בקופנהגן האריכו ימים מעל לגיל 100. כיהודים יראי-שמים החליטו לברר את הנושא, ולנסות להבין במה השתנתה קהילה זו מיתר אחיותיה, שחבריה זוכים לאריכות ימים ושנים בצורה כה מופלגת.
הלכו ת"ח בקהילה זו וערכו בדק-בית, בדקו וחיפשו בענין באופן יסודי, והגיעו למסקנה שהסיבה לאריכות הימים יוצאת-הדופן של הקהילה, נובעת מכך שהחברים מגיעים תמיד בזמן לתפילות, ולא מאחרים כלל. אל המסקנה הזו הגיעו לאחר מעקב ממושך אחר הנהגותיהם של בני הקהילה.
עד כאן הקפה ראשונה של הסיפור.
גם בקהילת ווינה התרחש הפלא הזה
ההמשך היה, כשנציגים מטעם הקהילה הגיעו לביתו של מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל, וספרו לו על כל הענין. הגאב"ד נהנה מעצם הנושא, ושיבח מאוד את הקהילה שהתחקתה אחר הסיבה העשויה להביא לאריכות הימים, והפתיע את אורחיו בסיפור משלו, שחיזק את מסקנתם של ראשי קהילת קופנהגן.
"גם בקהילת ווינה, בה נולדתי", סיפר מרן הגרש"ז וואזנר זצ"ל, "התרחש הפלא הזה, כשרבים מחברי הקהילה האריכו ימים במיוחד. גם בקהילתנו ניסו להתחקות אחר הדבר, והגיעו למסקנה זהה, שהדבר נובע בשל ההגעה בזמן לתפילה.
"קהילת היהודים בווינה היתה קטנה מאוד", סיפר הגאב"ד, "וכל אחד הרגיש אחריות לבואו בזמן לתפילה, כדי להשלים את המנין. את נכונותה של המסקנה", המשיך הגר"ש וואזנר, "ראו בני הקהילה מתוך העובדה, שפעם נפטר אחד החברים בגיל 70, וכאשר החלו לבדוק אחריו, נודע שהוא אכן לא הקפיד להגיע לתפילה בזמן… גם הגויים שהתגוררו בווינה לא האריכו ימים, ולא הגיעו לגיל הזקנה של שכניהם היהודיים".
כל הדברים הנ"ל סופרו על הרבנית כאהן ע"ה. ואם חיפשנו ראיה לדברי 'החינוך' במצוותנו, עד כמה חשובה היא 'שמירת הזמן', ואם חיפשנו סיבה נוספת כדי לא לאחר לתפילה, הרי היא רשומה בפנינו.
יש לצין שהדברים מעוגנים בדברי חז"ל בגמרא, במסכת ברכות (ח' א') שם נאמר שהאדם המשכים ומעריב לבית הכנסת, זוכה לאריכות ימים.
'בשעה כזו אי-אפשר להיכנס לחדר האוכל'
באשר לשמירת הזמן, אספר דבר שראיתי בישיבת סלבודקה. כמו בכל הישיבות, סדר הבוקר התחיל בשעה 9, והמשגיח הגה"צ רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל היה עומד בפתח חדר-האוכל, שם סעדו הבחורים את ארוחת הבוקר, ובוחן-ובודק שלא יאחרו.
הייתי נוכח פעם כשאחד הבחורים הגיע בשעה 9 לחדר האוכל, ורצה להיכנס ולאכול. המשגיח גער בו על האיחור, ואמר שבשעה כזו אי-אפשר להיכנס לחדר האוכל, ובמיוחד שלא התפללת היום בישיבה; "וכי בשביל זה טרח ראש הישיבה ונסע לחו"ל, כדי שתתפלל בשטיבלאך ותבוא אחר כך לאכול בחדר האוכל, כאילו שזו מסעדה?!".
הבחור נבוך, ורצה כבר להסתובב וללכת לבית המדרש, אבל המשגיח עצר אותו, ואמר לו בחביבות: "הרי עדיין לא אכלת… וכי הנך חושב שארשה לך ללמוד במצב כזה… תעלה איתי לביתי, ושם אערוך לך שולחן ואגיש לפניך ממיטב המאכלים עד שתשבע, אז תלך ללמוד"…
מדהים היה לראות כיצד המשגיח שולט על מידותיו. כמשגיח, הוא היה צריך לפקח על שמירת הזמן, ואת התפקיד הזה הוא מילא בנאמנות רבה; אבל מצד שני לא יעלה על הדעת שבחור ייגש ללימוד כשהוא רעב, ולכן הזמינו המשגיח אחר-כבוד לביתו כדי לסעוד סעודת שחרית.
ומה קרה בישיבת פוניבז'?
מעשה דומה היה בישיבת פוניבז', כאשר המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל מנע פעם מאחד התלמידים להיכנס לחדר האוכל בשעה מאוחרת, אבל כשהגיע בחור נוסף לא עצר בעדו.
ראה זאת הבחור הראשון ושאל בפליאה את המשגיח, "הכיצד? מדוע ממני נמנעה האפשרות לאכול, והבחור השני קיבל את ההיתר לכך?".
ענהו המשגיח: "וכי אינך יודע שמדובר ביתום?" —
(מתוך 'מצוות בשמחה' – פרקי חיזוק שנאמרו ע"י הג"ר יצחק זילברשטיין שליט"א, בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן)