הרב צבי וינברג
"וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם" (שמות י"ב, ל"ד)
כתב רש"י: "משארותם" – שיירי מצה ומרור, והקשה הט"ז ב"דברי דוד", מה מצוה יש בשיירי מצה ומרור אחר שכבר נעשית המצוה בזמנה?
ומבאר ע"פ הבית יוסף (או"ח סוף סי' קסז), שמביא מהכל בו (סי' כד) בשם ה"ר אשר, שנהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה, חיה ועוף, ולא גוי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת 'המוציא' [פי' מאותה פרוסה שחתך כבר מן הלחם השלם, חותך אח"כ מן אותה פרוסה חתיכה קטנה להמוציא, לא יאכיל אותה הפרוסה לבהמה וכו' – ט"ז סקי"ח], וכן כתב האבודרהם (עמ' שטז) בשם ספר המנהגות, ולא ראינו ולא שמענו מי שנזהר בכך ואין לדבר סמך כלל, ע"כ.
וכתב הט"ז (שם סקי"ח) "ואני ראיתי בספר טעמי מצוות להרקנטי (עא, א) ב"מצה דמצוה", שמזהיר בה שלא להאכילה למי שאינו בן ברית ונותן טעם הגון לזה, וכן ראיתי רבים שנזהרים מזה בפסח, וממילא יש ליזהר גם בחתיכות המוציא בזה דחד טעמא הוא.
וזה מה שכתב רש"י "שיירי מצה ומרור" – שיש חיבוב מצוות במה שנשתייר מן מצה ומרור, ע"כ.
ובכף החיים שם (ס"ק ק"מ) כתב: "ואני שמעתי מעשה נורא על זה כי בימי הרב משה חיים ז"ל, זקנו של מהרי"ח ז"ל, בעל המחבר בן יהוידע רב פעלים וכו', שזימן ישראל בפסח את עכו"ם אחד שהיה שכנו, והאכילו מצה על שולחנו, ואח"כ סיפר זה לפני הרב משה חיים ז"ל, ואמר לו שיזהר ממנו בזאת השנה כי אפשר שיזיקנו נזק גדול. ויהי היום והישראל יושב, ובא העכו"ם ההוא וחרבו שלופה בידו, ונעשה לו נס וברח מפניו, רחמנא ליצלן". [ועי' בספר חסידים (אות תתפח) ובכף החיים שם ס"ק קמ"א, וש"ך יו"ד סי' ש"ו סק"ז לענין השלכה להדיא בשר קדוש לכלבים].
(קב ונקי)