"ויִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה, ב')
בזוהר הק' (פ' תרומה קכח.) מובא שאדם צריך להשתדל לקנות את המצוות בכסף, ועי"ז הוא ממשיך על עצמו רוח קדושה, ולהפך ח"ו אם מקיים המצוה בחינם ממשיך על עצמו רוח טומאה, ומפרש שזה מש"כ "ויקחו לי" – שצריך לקחת המצוות בכסף. ובס' חרדים כתב בהקדמתו תנאים לקיום המצוות, והביא את דברי הזוהר הנ"ל כתנאי השבעה עשר, "שלא יעשה המצוה חנם, אלא יקנה אותה בשכר שלם, ולא יקפיד כלל, כדי להעביר רוח הטומאה, כדאיתא בזוהר בפר' תרומה".
וכ' רבי חיים ויטאל זצ"ל (ספר טעמי המצות פרשת ראה) בענין קניית הדברים של מצוה כגון לולב ואתרוג וכדומה להם, ראיתי למורי זללה"ה (האריז"ל) שהיה נותן למוכרים כל מה ששאלו ממנו בפעם הראשונה, ולא היה מסרב עמהם על השאר, ולפעמים היה מניח לפניהם הכיס עם המעות והיה אומר להם שיקחו מה שירצו.
ובפרי עץ חיים (שער יום הכפורים פרק ב) כ' "בענין שלשה ספרים, שמוציאין בליל יום הכפורים, ואומרים עליהם התרת כל נדרי. אמר לי הר"י משעון יצ"ו, כי ציווהו מורי ז"ל ליל יוה"כ, שיקנה הוא הספר הראשון, הנקרא "ספר כל נדרי", בכל ממון שיפסקהו עליו, כדי שתהיה באגר שלים, כי הוא צריך לו מאוד, ונתן לו כוונה רבה ע"ז, וכפי הנראה יש סמך גדול בספרים אלו".
וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה (לרבי אליעזר פלעקלס זצ"ל תלמיד הנודע ביהודה ח"א סי' א) שרבו הנודע ביהודה היה תמיד מהדר מן המהדרין אחר אתרוג המהודר בכל מיני הידור וכסף וזהב לא היה נחשב בעיניו מאומה אף שהאתרוג היה בתכלית היוקר.
ובספר הברית (חלק ב מאמר י"ב דרך הקודש – פרק ד) כ' "שראוי לו לאדם שיתן בעד המצוה מה שהמוכר שואל מעמו בפעם הראשונה ולא ישתדל שיתן לו בפחות ממה ששאל כדרך התגרים, ומכש"כ שלא יאמר בפיו איני רוצה מצוה זה בעד ממון רב כזה, והאומר ככה הוא דבר ה' בזה, והנותן מה ששואל המוכר בפעם הראשון הוא מעלה גדולה מאד המורה על חיבה יתירה שיש לו להמצוה, וע"י זה זוכה למדרגה גדולה מאד". וכ"כ החיי אדם (ח"א כלל סח) שלא יעשה מצוה בחנם, אלא יקנה אותה בשכר שלם, כמו שכתוב "ויאמר דוד לארונה כו' ולא אעלה עולות לה' חנם" ובזוהר מחמיר מאד בזה.
וכ' רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל (פרי צדיק פרשת תרומה) שהשתדלות במצות צריכה להיות במחיר, הן במצות עשה דשייך בו מחיר כסף כפשוטו, והן בפרישה ממצוות לא תעשה שהוא על ידי מחיר, שיבטל חשקו ותאותו לכבוד השם יתברך, וכן במצות הנקנים בכסף העיקר לכוף תאות וחשק הממון לכבודו יתברך, וזה שנאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" שבודאי לא רצה השם יתברך בנדבות המשכן כדי לבנותו, דהא כתיב "לי הכסף ולי הזהב" רק העיקר היה נדבות לב ישראל מאת כל איש דאתגבר על יצריה היינו מה שנתנו בחשק ואהבה מזה נבנה המשכן שישכון השם יתברך בלב ישראל.
ובשו"ת תורה לשמה (לבעל הבן איש חי זצ"ל סי' נ) הביא את דברי הזוהר הנ"ל, וכ' שיש לנו ללמוד מזה, שאם אדם קנה אתרוג כשר קודם יו"ט כדי ליטול אותו ביו"ט, ואח"כ שלחו לו במתנה, אתרוג אחר, לא יברך הוא אלא על אתרוג שקנה בדמים, ואע"פ שהאתרוג השני, שניתן לו במתנה הוא מהודר יותר, משום שיש יתרון באתרוג שקנה בדמים שעדיף טפי לברך עליו, אך מאחר שאתרוג השני הוא מהודר יותר יטלנו אחריו ויעשה בו נענועים, אולם את הנענועים של ההלל וההקפות יעשה באותו שקנה בדמים, וכל זה לעצמו אבל לאחרים שרוצה ליתן להם במתנה ע"מ להחזיר ודאי שעדיף ליתן את המהודר.
דין נוסף הוציא מדברי הזוהר, כי ידוע שברכת שהחיינו על פרי חדש היא ברכת שבח והודאה להקב"ה, ויש בה מצוה רבה, וגם בזה יזהר האדם לברך על פרי חדש שקנהו בדמים, ואם נזדמן ששלחו לו אחרים פרי חדש במתנה, או שהיה יושב אורח על שולחן אחרים, והביאו על השלחן פרי חדש, והוא עדיין לא בירך שהחיינו, לא יברך על זה אלא יקנה במעות, ויברך שהחיינו, וכן ראיתי חסידים ואנשי מעשה מדקדקים בזה לברך שהחיינו על פירות שקנו בממונם, משום חיבוב מצוה,
ומסיים "והנה אנכי פתחתי לכם פתח בזה הענין ואתם תלמדו מזה לכמה דברים ואין צורך לפרטם".