מקומות שחובה לבודקם מֵחמץ
* בבית שמצוי בו תינוק, יש לבדוק מחמץ כל מקום שיד התינוק מגיעה אליו. ולכן צריך לבדוק אף בחדרים שמבוגרים אינם מכניסים לתוכו מאכלים, וכגון חדר האמבטיה.
* מקום שלא ניתן לראות את תוכו, וממילא לא ניתן לבודקו לאור הנר, אך ניתן למשש את כל המקום בידיו – חובה למששו כדי לוודא שאין בו חמץ.
* מקום שעלול להימצא בו חמץ, אך מצויים בו בעלי חיים העשויים לאכול את החמץ – אינו טעון בדיקה מחמץ, כיון שאנו מניחים שבעלי החיים אכלוהו.
* מקום שרגילים להכניס לתוכו חמץ, ונפלה עליו מפולת אבנים, וכדומה – אם גובה המפולת פחות משלושה טפחים – אף כשלא ידוע אם יש חמץ במקום, חובה להסיר את האבנים ולבדוק את המקום כדין, כאשר אין סכנה בדבר. ואם גובה המפולת הוא שלושה טפחים ויותר – אין חובה לבדוק את המקום, אך אם ידוע שיש בו חמץ, צריך 'לבטלו'; ולדעת רוב הפוסקים חובת הביטול היא מדרבנן.
* בתי כנסיות ובתי מדרשות, אף שבדרך כלל החמץ הנותר בהם אינו שייך לאיש מסוים, מוטלת חובה על שַׁמָּשׁ בית הכנסת לבודקם מחמץ.
* יש אומרים כי במקום שניקוהו בצורת ניקיון היסודית הנהוגה לקראת פסח, אין צורך בבדיקת חמץ מדוקדקת, אלא די בבדיקה שיש בה כדי לוודא שאכן ניקו כנדרש. ויש שמחמירים בדבר.
* כיסי הבגדים – יש מפוסקי זמננו שהורו כי מאחר וקשה לבדוק את כיסי הבגדים לאור הנר, יש לבודקם במישוש היד, ויש אומרים שיבדקם ביום לאור השמש.
'ביטול' החמץ בערב פסח
* מיד לאחר בדיקת חמץ 'מבטלים' את החמץ שלא נמצא בבדיקה, ושבים ומבטלים למחרת לאחר שריפת החמץ, לפני תחילת השעה השישית (בשעות 'זמניות') את כל החמץ שברשותו. ונחלקו הפוסקים אם ניתן לבטל במחשבה, או שצריך לבטל דווקא באמירה.
* הגאונים תיקנו נוסח לביטול חמץ בארמית, שהיתה שגורה בפי המון העם במקומם; ומי שאינו מבין ארמית, יבטל בתרגום נוסח זה לשפה המובנת לו. ובדיעבד, אם אינו מבין את נוסח הביטול, אך יודע כי תוכנו הוא ביטול החמץ, הביטול חל.
* לדעת השולחן ערוך ורוב הפוסקים, אדם יכול לשלוח שליח לעשות 'ביטול' חמץ לחמצו. אולם, יש מחמירים בדבר, משום שביטול חמץ הוא כעין הפקר, והפקר לא ניתן לעשות על ידי שליח. ויש להחמיר כדעה זו, אם לא בשעת הדחק. וללא מינוי שליחות – לכל הדעות אין אדם יכול לבטל את חמצו של חבירו.
ענינים שונים
* "שלוחי מצוה אינם ניזוקים", דהיינו, שהעוסק במצוה, לא יתכן שמחמת עיסוקו במצוה, ייגרם לו נזק, וכל שכן מוות, חלילה. ואין הדברים אמורים אלא באופן שהנזק והסכנה אינם שכיחים.
* לא ניתן לעשות הפקר על ידי שליח, משום שהפקר נחשב כעין נדר, ואדם אינו יכול לעשות שליח לנדור עבורו; ומסיבות נוספות.