האם צריך לחזור ולברך כשהפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה?
האם לאחר שכבר הכניס את האוכל ולא בלע, כבר יכול לדבר?
איזה דיבור לא נחשב להפסק בין הברכה לאכילה?
כל זה ועוד בשיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
סימן קס"ז סעיף ו'
– מקום וזמן הבציעה ומי הוא הבוצע –
יאכל מיד אחר שבירך | לא ידבר או יפסיק בשתיקה בין הברכה לאכילה | עד מתי אסור לדבר? | מה הדין אם דיבר קודם הזמן המותר? | מה הדין אם רק טעם את הדבר ולא את בלע את גוף הדבר? | באיזה אופן מותר לדבר? | בירך והוציא את המסובים יד"ח ודיברו המסובים קודם שאכלו האם צריכים לחזור לברך? | דיבר המברך בעצמו קודם שאכל
"יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה", יש כאן שני דברים, א. יאכל מיד ב. לא ישיח בין ברכה לאכילה. ומבאר המ"ב, שגם אדם שלא מדבר בין הברכה לאכילה, עדיין זה לא מספיק, ואסור לכתחילה להפסיק בשיעור של יותר מכדי דיבור בין הברכה לאכילה, ועוד, שאסור להסיח בין הברכה לאכילה, אדם ששוהה בין הברכה לאכילה, בדיעבד אין זה הפסק, אבל אם שח בין הברכה לאכילה אפילו תיבה אחת, זה נחשב להפסק וצריך לחזור לברך.
עד מתי צריך לשתוק כשהכניס הפת לפיו? עד שבולע, והראיה, שהרי כתוב בשו"ע שאדם שמכניס לתוך פיו ולא בולע אין צריך לברך, הוי אומר שהברכה מתייחסת על הבליעה, כל עוד שלא בלע אסור לו לדבר, ואם בכ"א דיבר, נשאר המ"ב בצ"ע האם צריך לחזור ולברך, ומביא בשם החיי אדם, שאם בלע את הטעם של הדבר, כבר לא צריך לחזור ולברך, ולכתחילה לא ידבר עד שלא אכל כזית.
יש אופנים שגם אם דיבר בין הברכה לאכילה אינו צריך לחזור ולברך, כגון אם הדיבור היה מדברים של ענייני הסעודה, כגון אם אומר תנו לפלוני לאכול, המ"ב אומר, שלא צריך שיאמר תנו לפלוני לאכול מפרוסת המוציא שלי, אלא אפילו אם אומר תנו לפלוני לאכול תפוחים, וכו', וכן אם אומר תנו לבהמה לאכול, שהרי כתוב שאסור לאדם לאכול קודם שנותן לבהמה לאכול, [לשתות מותר לו קודם שנותן לבהמה, והראיה, מרבקה ואליעזר שאמרה לו רבקה "שתה וגם לגמליך אשקה"] ולכתחילה לא יפסיק גם מדברים שהם מענייני סעודה.
הרמ"א מחדש, שאדם שיושב בסעודה עם עוד חברים, שאחד מברך ומוציא את כולם, והמברך טעם מברכת המוציא והמסובים עדיין לא טעמו ודיברו, מכיון שהמברך כבר אכל, אפילו שדיברו בין הברכה לאכילה שלהם, אין צריכים לחזור ולברך, ויש חולקים עליו, שהרי כבר דיברו.
אם המברך שמוציא את הרבים ידי חובתן, דיבר בין הברכה לאכילה, גם המסובים לא יוצאים ידי חובתן, ומביא המ"ב, שצ"ע לדינא בזה.