בפרשת השבוע נמצאים פסוקי הפרשה הראשונה של קריאת שמע, ובהם: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ופירשו חז"ל: ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאודך – בכל ממונך. ומדברי חז"ל אלו מסיקים כמה מהפוסקים שאדם אינו צריך למסור את כל ממונו אלא על עבירות שצריך למסור עליהן את נפשו, דהיינו שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
אולם, לדעת כמה ראשונים, על כל איסור 'לא תעשה' צריך אדם צריך למסור את כל ממונו כדי שלא לעבור עליו. וכך פסק הרמ"א באורח חיים סימן תרנ"ו סעיף א' וביורה דעה סימן קנ"ז סעיף א'. ויש מהפוסקים שכתבו שאף למֵדים הלכה זו מ"ובכל מאודך", ולדעתם נאמר חלקו זה של הפסוק זה על כל איסורי לא תעשה, הגם שחלקו הראשון של הפסוק – "ובכל נפשך" – נאמר רק על עבירות שצריך למסור עליהן את הנפש.
וחובה זו של מסירת כל ממונו כדי שלא לעבור על איסור לא תעשה, אמורה אף באיסור לא תעשה 'הבא מכלל עשה', (דהיינו איסור הנלמד מפעולה חיובית הכתובה בתורה שאסור לעשותו, ומוגדר לעניינים רבים כמצות 'עשה'); אף באיסורי לא תעשה דרבנן, ואף במעשה שיש בו רק סיוע לדבר עבירה.
ברם, חובה זו אינה אמורה אלא כשאדם עובר על איסור בפועל, אולם כשמדובר במצות 'עשה', אדם אינו חייב למסור את כל ממונו כדי שלא לבטלהּ, כיון שאינו עושה מעשה בפועל נגד רצון ה'. עם זאת, חייב אדם להוציא לפחות עשירית מהקרן של נכסיו, וכן מרווחיו, לשם השגת האפשרות לקיום המצוה; וכשמדובר ב'מצוה עוברת', דהיינו שזמנה חולף, יתכן שחייב להוציא עד חמישית מהקרן ומהרווחים. ויש שצידד כי באופן כללי חייב אדם להפריש חמישית מהקרן ומרווחיו לצורכי המצוות. ולחזֵּר על הפתחים כדי לקבץ כסף עבור רכישת חפצי מצוה, כגון אתרוג, תפילין וכדומה – יש אומרים שאין חובה בכך, אך בודאי חובה לחפש אחר אדם שישאיל לו חפצים אלו.
[סעיף א, ס"ק ח-ט, וביה"ל ד"ה יותר וד"ה אפילו; ביאורים ומוספים דרשו, 15, 16 ו־26]