הרב צבי וינברג
"וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו', י"ב)
מובא בחז"ל שבשעת מתן תורה כל החולים ובעלי מומים נתרפאו, ויש לעיין האם גם משה רבינו נרפא ממומו שהיה ערל שפתים.
ובפירוש ר' אברהם בן הרמב"ם כתב, שדעת רוב החכמים ז"ל שנסתלק ממשה רבינו מעצור לשונו, ור' סעדיה ז"ל סבר שזה היה ממצרים ואילך, מפני הראיה מדיבורו כמה דיבורים בלתי תרגומו של אהרן, ואמר ר' סעדיה כי זה מכלל האותות והמופתים שנראה בהם גדולתו לעיני המצרים וישראל ופרעה.
אולם ראה בדרשות הר"ן (הדרוש החמישי), שהסיבה שלמשה לא היה דיבור צח, כדי שלא יחשבו שעם ישראל נמשכו אחריו משום צחות לשונו, אלא רק מחמת שה' דיבר מתוך גרונו.
ומשמע מדברי הר"ן שאף בהיותו במצרים היה עוד כבד פה וכבד לשון.
(קב ונקי)