בפרשת השבוע אנו למֵדים על האופנים שבהם ניתן להכשיר כלים, כלומר, להוציא מהם 'טעם' מאכל ומשקה ה'בלוע' בהם: "אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". העברת הכלי באש מכונָה בלשוננו 'ליבון', והעברתו במים מכונָה 'הגעלה'.
כמפורש בפסוקים אלו, ניתן להכשיר את כל סוגי המתכות. אולם כלי חרס – לא ניתן להכשירו, כיון שטעם מאכל שנבלע בו אינו יוצא ממנו לעולם. וכלי חרסינה – דינם ככלי חרס. ואילו כלי זכוכית – אינם בולעים כלל מטעם המאכלים המונחים בהם, ואין צורך להכשירם; אולם, לעניין איסור חמץ נוהגים בני אשכנז להחמיר ולהחשיבם ככלי חרס, משום שהזכוכית נוצרת מֵחוֹל, בדומה לחרס שנוצר מֵאדמה. ויש שנוהגים להחמיר גם לעניין בשר וחלב, שלא להשתמש בכלי אחד למאכלים או משקאות חמים משני המינים.
וזכוכית חסינת אש, המכונָה 'פיירקס', או זכוכית 'דורלקס' (המצויה בכוסות שתיה) – יש אומרים שדינן כזכוכית רגילה, ויש אומרים שניתן להכשירן מאיסור חמץ אף למנהג בני אשכנז.
וכלי פלסטיק או כלים המצופים טפלון – יש אומרים שניתן להכשירם, אך לעניין איסור חמץ יש להחמיר; ויש אומרים שלא ניתן להכשירם כלל. ואם טעם המאכל נבלע בהם רק ב'כלי שני' – ניתן להקל לכל הדעות. וכלי העשוי מגומי – יש אומרים שניתן להכשירו; ויש אומרים שאם מקור הגומי בעץ ניתן להכשירו, אך אם מקורו בחומר כימי, כמצוי בגומי שבימינו – לא ניתן להכשירו.
וכלים המצופים באֶמַאיְל – יש אומרים שלא ניתן להכשירם בהגעלה, ויש אומרים שלא ניתן להכשירם אף בליבון. ויש שהחמירו בכך רק לעניין איסור חמץ, והקלו לעניין שאר איסורים, בחלוף 24 שעות מרגע בליעת טעם המאכל בכלי; ויש מהם שכתב שיתכן כי ראוי להגעילם שלוש פעמים.
[שו"ע או"ח תנא, כו, ס"ק קסג, והוספה לאחר שעה"צ קצא; ביאורים ומוספים דרשו, 125, 131, 132, 134 ו־135]