יום חמישי ו' בניסן תשע"ט
מדוע לא ניתן לעשות 'עירוב חצרות' באמצעות כסף?
'עירוב חצרות', נחלקו אמוראים בגמרא אם הוא מועיל מטעם 'קניָן', דהיינו שבעל הבית שבו מניחים את פת העירוב מקנה את דירתו לכל דרי החצר; או שאין זה מטעם קנין, אלא מטעם 'דירה', דהיינו שיש במעשה הנחת העירוב 'שיתוף דירה' בעלמא, ללא קנין, ודי בשיתוף זה כדי להתיר את איסור הטלטול, משום שעיקר דירתו של אדם הוא במקום שפיתו מונחת בו.
ולהלכה, העירוב מועיל מטעם דירה. ומאחר והטעם הוא שעיקר דירתו של אדם הוא במקום שפתיו מונחת בו, לא ניתן לעשות עירוב חצרות בכסף או בכלי, המועילים בדרך כלל לעשיית קנין, אלא בפת בלבד; אך אין צורך דווקא בפת שיש בה 'שווה פרוטה', כיון שאין זה קנין הדורש שׁוֹוִי ממוני.
וכמו כן, ניתן לבצע את העירוב, דהיינו גביית הפת מדיירי החצר והנחתה באחד הבתים, על ידי קטן, למרות שאינו בר קנין; כיון שעצם הדבר שהפת מונחת באחד הבתים, הוא היוצר את השיתוף, ואין צורך בקנין. ובהּ במידה, ניתן גם להניח את העירוב בבית השייך לקטן, שהרי אין צורך שיַקנה את דירתו לדיירי החצר.
[שו"ע שסו, ג, ומשנ"ב יט, כג ו־כח]
האם ניתן להניח את הפת של 'עירוב חצרות' ב'לובי' של הבנין?
כאמוּר, 'עירוב חצרות' מועיל מטעם שעיקר דירתו של אדם הוא במקום פיתו. ולפיכך, צריך להניח את פת העירוב בבית הראוי לדירה; ולא בִּמְבוֹאָה ('לובי') שבכניסה לבית מגורים משותף, וכיוצא בה; שלמרות שהיא מוקפת מחיצות ומקוֹרָה, אינה ראויה לדירה, מֵאחר והיא משמשת למעבר ציבורי. ומְבוֹאָה של בית פרטי – יש אומרים שגם בה לא ניתן להניח את פת העירוב, ולדעת פוסקים רבים ניתן להניחהּ בהּ.
וכמו כן, מהטעם האמור אין להניח את פת העירוב בחדר קטן שאין בשטחו ארבע על ארבע אמות, שאינו ראוי לדירה. ואם אין ארבע אמות ברוחבו, אך מפאת אורכו יש בשטחו שש עשרה אמות רבועות, כשטח של ארבע על ארבע אמות – נחלקו הפוסקים אם ניתן להניח בו את פת העירוב; ויש אומרים שלכתחילה ראוי להחמיר, ויש אומרים שאף בדיעבד אין להקל.
וארונות המחוברים לקרקע או לקיר – יש אומרים שאינם ממעטים את גודלו של החדר לענין זה, ואם בצירוף שטח הארונות יש בשטחו ארבע על ארבע אמות, ניתן להניח בו את פת העירוב; ויש שמסתפק בדבר.
[שו"ע שסו, ג, משנ"ב כ-כב, וביה"ל ד"ה לאפוקי; ביאורים ומוספים דרשו, 24, 27 ו־28]
מדוע אסור להעביר את הפת של 'עירוב חצרות' ממקומה הקבוע לבית אחר?
נאמר במשנה במסכת גיטין, שחצר שעושים בה 'עירוב חצרות', והורגלו להניח את פת העירוב בבית מסוים – אסור לשנות ולהניחהּ בבית אחֵר, "מפני דרכי שלום".
ונחלקו הראשונים בביאור הדבר: יש מפרשים, שהואיל והורגלו שהעירוב מונח בבית זה, הנכנסים לתוכו לאחר ששינו את מקומו ולא יראו את העירוב, יחשדו שבני החצר מוציאים חפצים מהבית לחצר ללא עירוב חצרות, ויבואו לידי מחלוקת.
ויש מפרשים שדיירי החצר יחשדו כי הסיבה שהוציאו את העירוב מבית זה היא מפני שבעליו גונב לעצמו מפת העירוב, ומתוך כך יבואו לידי מחלוקת.
ואם יש סיבה משמעותית מאוד להעברת הפת לבית אחר, מותר להעבירה. ובנוגע למקרים הבאים ישנן דעות שונות אם מותר להעביר את הפת לבית אחר: א. בעל הבית מכר את ביתו לאחֵר. ב. בעל הבית נפטר. ג. בתחילת תקופת הנחת העירוב בבית זה, התנו שיהיה מותר להעבירהּ לבית אחר.
ואם עברו והעבירו את הפת לבית אחר – אם כבר הורגלו להניחה בבית האחר, אין צורך להחזירה לראשון, ויתכן שאף אסור לעשות כן; אך כל עוד לא הורגלו להניחהּ בבית האחר, יתכן שצריך להחזירה למקומה הראשון.
[שו"ע שסו, ג, משנ"ב כד-כז, ושעה"צ טז, יח, יט ו־כב; ביאורים ומוספים דרשו, 32]