הרב יהודה יעקבזון
בפרשת השבוע נאמר: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה". ושואלים רבים מהמפרשים, ראשונים ואחרונים: מדוע בכל המכות כתוב בתפילתו של משה "וַיֶּעְתַּר אֶל ה'", או "וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה'", ורק כאן כתוב "ויצעק". ורבים מהם משיבים את אותה התשובה – שכיון שמשה רבנו אמר מעצמו לפרעה "וַיֹּאמֶר משֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ…", פחד שמא רצון השי"ת שהמכה תמשך שבעה ימים, ושהוא 'מִהֵר את הקץ' שלא ברשות, ומפני זה הוצרך לצעוק אל ה' שיקיים את דבריו שאמר לפרעה. ויש המיישבים באופנים נוספים.
ואילו ה'שפתי חכמים' משיב לשאלה זו, כי ההלכה היא שהמתפלל צריך להשמיע לאוזניו את היוצא מפיו, וכיון נגרם רעש עצום מקרקור הצפרדעים – וכפי שאמרו חז"ל שעיקר המכה היה הרעש העצום שהקימו הצפרדעים – הוצרך להרים את קולו בתפילתו, כדי להשמיעהּ לאוזניו.
דברי השפתי חכמים הללו נוגעים בנדון הנוגע למעשה שדנו בו הפוסקים, בקשר לכל אמירה שצריך להשמיע לאוזניו, דהיינו כל הברכות, קריאת שמע, קריאת המגילה ועוד – האם כשיש רעש בסביבתו, צריך האומר להגביה את קולו עד שישמע בפועל את הנאמר, או שדי ברמת קול כזו שלולי הרעש היה שומע את הנאמר.
מדברי השפתי חכמים אנו למֵדים כי במקום שיש רעש אכן צריך להגביה את קולו עד שישמע בפועל. אולם, יש מהאחרונים שהסתפקו בדבר. ורבים מפוסקי זמננו הורו כי די בכך שלולי הרעש היה שומע את הנאמר; ולדעתם, המברך ברכה באולם חתונות רועש, או בשעה שעובר ברחוב רכב עם 'רמקול', והרעש אינו מאפשר לו לשמוע את עצמו – רשאי לכתחילה לברך ברמת קול רגילה.
וכל האמור הוא ברעש, אשר אינו קשור לאומר עצמו, אך אם האומר עצמו כבד שמיעה, ואינו מסוגל לשמוע כי אם קול גבוה – עליו להגביה את קולו בעת שמברך, או כשקורא קריאת שמע, וכיוצא בזה, באופן שישמע את הנאמר.
ובדיעבד, בכל הדברים שצריך להשמיע לאוזניו, יצא ידי חובתו אף אם לא השמיע קול כלל, אלא אך 'חתך' את המילים בשפתיו; למעֵט בקריאת המגילה – שיש אומרים שמשום 'פרסומי ניסא' החמירו שאף בדיעבד לא יצא, ויש חולקים.
[שו"ע או"ח סב, ג; ביאורים ומוספים דרשו, 5-6; שו"ע שם רו, ג, ו־תרפט, ב, ומשנ"ב ה]