יום שלישי ט"ז באייר תשע"ט
גג בית – האם נחשב תמיד כרשות היחיד?
בית הגבוה עשרה טפחים, שהוא רשות היחיד, ולגגו אין מחיצות – אם הגג אינו בולט מקירות הבית החוצה, כיון שמחיצות הבית ניכרות לעומד על הגג בהביטו למטה, אומרים 'גוֹד אַסיק מחיצתא' (= מְשׁוֹך והעלה את המחיצה), ונחשב הדבר כאילו הגג מוקף במחיצות הבית.
אולם, אם הגג בולט מקירות הבית – אין אומרים 'גוד אסיק', והגג נחשב כ'כרמלית', אלא אם כן פתוח אליו חלון מתוך הבית, אשר שטחו ארבעה על ארבעה טפחים, כך שראוי להשתמש דרכו בגג; שאז דין הגג כחורים בקירות רשות היחיד, שהם רשות היחיד.
ונחלקו הפוסקים במידת הבליטה ה'פוסלת' את הגג מלהיות רשות היחיד: בליטה כלשהי, חצי טפח, שלושה טפחים, או ארבעה טפחים.
ויש מפרשים שמצד הדין הגג הוא כרשות היחיד, אלא שאם יש בליטה מקירות הבית, הבליטה אינה נחשבת כרשות היחיד, ואם יש בשטחהּ ארבעה על ארבעה טפחים הריהי 'מקום חשוב' בפני עצמו להֵחשב כרמלית, והגג שפתוח במלואו לכרמלית נאסר אף הוא, כדין מקום הפרוץ למקום האסור.
ויש אומרים שכיון שהגג בגובה עשרה טפחים מהקרקע, בכל מקרה אינו נחשב ככרמלית, משום שלדעתם אין דין כרמלית בגובה כזה.
[שו"ע שעד, ד, ומשנ"ב כז-כט; ביאורים ומוספים דרשו, 23-25, וראה עוד שם ו־21]
האם ניתן 'לבודד' מספר קומות בבניין משותף ולעשות עירוב חצרות עבורן בלבד?
חצר שיש בה בנין בן שתי קומות, ודיירי הקומה העליונה עולים אליה דרך מדריגות חיצוניות המובילות למעין מרפסת ארוכה הנמשכת לאורך הקומה העליונה, וממנה נכנסים אל הדירות – החצר וה'מרפסת' נחשבות לענין 'עירוב חצרות' כחצרות נפרדות הפתוחות זו לזו; כך שבאפשרותן לערב כל אחת בפני עצמה, ובאפשרותן גם לערב זו עם זו.
ואם הקומה הראשונה נמוכה מן החצר, ודייריה עולים אל החצר במדריגות, והקומה העליונה נמצאת בגובה של פחות מעשרה טפחים מקרקע החצר; וכן בכל אופן שהוא שהמרפסת אינה גבוהה עשרה טפחים מקרקע החצר – המרפסת נחשבת כחלק מהחצר, ונדרש לשתי הקומות דווקא עירוב משותף.
ודין זה נוגע גם לעירוב חצרות בכל בניין משותף, במקומות שבהם דרים שומרי תורה יחד עם שאינם שומרי תורה, או יהודים עם גויים; שבמקרה בו לא ניתן לעשות עירוב חצרות לכל הבניין יחד – מחמת שדירת היהודי שאינו שומר תורה, או דירת הגוי, מבטלת את העירוב, (ראה שו"ע שפב ו־שפה) – ניתן בחלק מהמקרים 'לבודד' קומה אחת או מספר קומות, ולעשות עירוב חצרות עבורן בלבד.
[שו"ע שעה, א, ומשנ"ב א; ביאורים ומוספים דרשו, 2, וראה עוד שם]
באיזה מקרה מוגדרת ה'שייכות' של חצר לדיירים מסוימים על פי נוֹחוּת השימוש שלהם בה?
בהמשך לאמוּר: חצר שיש בה שתי קומות, ולא עירבו עירוב חצרות זו עם זו, וקיים בחצר מִבְנֶה כלשהו, וכדומה, השייך לכולם, ויש בשטחו ארבעה על ארבעה טפחים – הריהו נחשב כחצר המשותפת לשתי הקומות, ונדרש עירוב משותף כדי להתיר טלטול חפצים מהדירות שבחצר אל המבנה, ולהיפך.
אולם, אם לדיירי אחת הקומות קַל להשתמש בו, ואילו לדיירי הקומה האחרת כרוך השימוש בו במאמץ מסוים – נחשב המבנה כחלק מחצרהּ של קומה זו שלדייריה קַל להשתמש בו, ואילו דיירי הקומה האחרת זקוקים עבורו לעירוב משותף. ומה מוגדר כשימוש הכרוך במאמץ? אם המבנה גבוה עשרה טפחים ממקום השימוש של הדייר, או נמוך ממנו עשרה טפחים, או שרחוק ממנו ארבעה טפחים.
ואם לדיירי שתי הקומות השימוש כרוך במאמץ, אך לדיירי אחת הקומות כרוך השימוש במאמץ כפול, דהיינו בשנַיִים מתוך הפרטים האמורים; וכגון שהמבנה גבוה עשרה טפחים מקרקע הקומה התחתונה, ונמוך עשרה טפחים מהקומה העליונה, וגם רחוק ממנה ארבעה טפחים – נחלקו הפוסקים אם המבנה נחשב כחצר המשותפת לשתי הקומות, או כחצרהּ של הקומה בעלת המאמץ האחד בלבד.
[שו"ע שעה, ב, משנ"ב ה ו־יא, ושעה"צ ט; ביאורים ומוספים דרשו, 3 ו־5]