יש מן הראשונים שכתבו שחובה להרבות במשתה ובשמחה בי"ד באדר ראשון (ולא בט"ו - אף ב'מוקפים'), וכתב הרמ"א שלא נהגו כדבריהם, אך יש להרבות מעט בסעודה. הלכה זו חותמת את חלק 'אורח חיים' שבשולחן ערוך, ומסיים הרמ"א את דבריו בלשון הכתוב במשלי: "וטוב לב משתה תמיד", דהיינו שעל אף שאין נוהגים חובה בדבר כדברי אותם ראשונים, טוב להרבות בסעודה לכבוד הנס שנעשה בימים אלו.
מה אמר החזון איש על התאריכים בתשובות החתם סופר?
"משנכנס אדר מרבין בשמחה", לפי שבחודש זה נעשו נסים לישראל. לדעת רוב הפוסקים אין דין זה נוהג באדר ראשון, אך יש שכתבו שהוא נוהג גם באדר ראשון. והגר"ש ואזנר סיפר שפעם אחת הראה להחזון איש את מה שכתב החתם סופר בשולי אחת מתשובותיו: "א' דר"ח אדר ראשון שמרבים בו בשמחה", ואמר החזון איש: "מהתאריכים בתשובות החתם סופר ניתן ללמוד".
ופירוש 'מרבים בשמחה' - יש שכתבו דהיינו להסיר דאגה ועצב מלבו, אך רבים כתבו שיש לעשות אף פעולות של שמחה, כמו אכילה ושתיה, שתיית יין ועריכת שמחות; ויש שכתב שכל פעולה המרבה שמחה יש בה מצוה.
[משנ"ב תרפו, ח; ביאורים ומוספים דרשו, 26; אדרת הסופר, עמ' ד]
מהי כוונת הרמ"א במשפט הסיום של חלק אורח חיים: "וטוב לב משתה תמיד"?
יש מן הראשונים שכתבו שחובה להרבות במשתה ובשמחה בי"ד באדר ראשון (ולא בט"ו - אף ב'מוקפים'), וכתב הרמ"א שלא נהגו כדבריהם, אך יש להרבות מעט בסעודה. הלכה זו חותמת את חלק 'אורח חיים' שבשולחן ערוך, ומסיים הרמ"א את דבריו בלשון הכתוב במשלי: "וטוב לב משתה תמיד", דהיינו שעל אף שאין נוהגים חובה בדבר כדברי אותם ראשונים, טוב להרבות בסעודה לכבוד הנס שנעשה בימים אלו.
ולענין משלוח מנות בי"ד שבאדר ראשון - מסתפק הכתב סופר האם מחויב בהם, וכתב שלפי הטעם שמשלוח מנות שייך לסעודה, כדרך רֵעִים שבעת שמחתם משלחים מנות זה לזה, מי שלבו טוב להַנות אחרים בעת שמרבה בסעודה ביום זה, ישלח מנות לאחרים, ומפרש בכך את לשון הרמ"א "וטוב לב משתה תמיד", כלומר, מי שלבו טוב להַנות אחרים בעת סעודתו, ראוי לקיים משתה תמיד. ויש שכתב שכיון שלא נהגו להרבות בו כל כך בסעודה כמו בפורים שבאדר שני, לא נהגו לשלוח מנות.
[שו"ע או"ח תרצז, א, ומשנ"ב א, ד ו־ה; ביאורים ומוספים דרשו, 11]
מתי נוהגים את מנהגי ה'יארצייט' של חודש אדר בשנה מעוברת?
בגמרא נזכר מספר פעמים המנהג לצום ביום ה'יארצייט' של האב, ואין זו חובה, אולם מצוה היא לצום הן ביום ה'יארצייט' של האב והן בזה של האם. ובדורות האחרונים נהגו להקל בכך. וכשהפטירה היתה באדר בשנה רגילה - לדעת השולחן ערוך יש להתענות בשנה מעוברת באדר שני, והרמ"א כתב בתחילה שיש אומרים שיתענה בראשון, וכן המנהג, ומסיים את דבריו שיש מחמירים להתענות בשניהם. וכן פסק במשנה ברורה - שיתענה בשניהם, ואם קשה לו להתענות בשניהם (ולא קיבל עליו את המנהג כנדר), עדיף שיתענה באדר ראשון. וכן לענין הדלקת נר, אמירת קדיש ותפילה לפני העמוד - לכתחילה ראוי להתפלל בשניהם, אך אם דוחה בכך אחרים מלומר קדיש או להתפלל לפני העמוד, לא יעשה זאת אלא באחד מהחודשים.
אולם החתם סופר פסק כדעת השולחן ערוך, מטעם שמנהגי היארצייט הם בגין הדין שדנים בשמים את נשמת הנפטר ביום זה, והדין בשמים הוא לפי לשון התורה ולא לפי לשון בני אדם, ובלשון התורה אדר סתם הוא אדר שני. וכן כתב הגר"מ פיינשטיין - שמדברי הרמ"א במקום אחר משמע שהעיקר להלכה כדעת השולחן ערוך, שיש לקיים את מנהגי היארצייט באדר שני.
[שו"ע או"ח תקסח, ז, ומשנ"ב מא-מב; ביאורים ומוספים דרשו, 35 ו־38; ושם נה, 56]
מנהגי התפילה, הספד ותענית - ב'פורים קטן'
בימים י"ד וט"ו שבאדר ראשון, המכונים 'פורין קטן', אין אומרים 'תחנון' ו'למנצח'. ואין אומרים 'על הניסים', לא בתפילה ולא בברכת המזון, אך אם טעה ואמר על הניסים, אין זה נחשב ל'הפסק'. ואבֵל בתוך שנת הפטירה של אחד מהוריו - הכלל הוא שבימים שאין אומרים בהם 'למנצח' אינו משמש כחזן, אולם יש שהורה שימים אלו יוצאים מן הכלל, ועליו לשמש בהם כחזן. וכן אסורים ימים אלו בהספד ותענית; ויש שכתב שאף תלמיד חכם שמת אין מספידים אותו אלא בפניו. ויש שכתבו שגם חתן ביום חופתו לא יתענה, אך יש מהם שכתב שאם חל בט"ו באדר ראשון, רשאי להתענות.
[שו"ע או"ח תרצז, א, ומשנ"ב א ו־ג; 7-8]
הנולד בל' בשבט - מתי נעשה בר מצוה בשנה מעוברת?
מי שנולד באדר ושנת השלש עשרה שלו היא שנה מעוברת, נעשה בר מצוה באדר שני. ואם נולד בשנה מעוברת באדר ראשון, ושנת השלש עשרה שלו אף היא מעוברת - נעשה בר מצוה באדר ראשון. ואם נולד בשנה רגילה בל' שבט, ושנת השלש עשרה שלו מעוברת - יש שכתב שנעשה בר מצוה בל' באדר באדר ראשון, ויש שכתבו שנעשה בר מצוה בל' בשבט, והורה פוסקי זמננו - הגרש"ז אויערבך והגר"ש ואזנר - שעיקר ההלכה שנעשה בר מצוה בל' בשבט, אך יש לנקוט לחומרא - שלא יוציא אחרים ידי חובתם וכדומה - עד ל' באדר ראשון.
[שו"ע או"ח נה, י; ביאורים ומוספים דרשו, 56]