היום נמשיך לעסוק בנושא: 'מצוות צריכות כוונה'
יום ראשון יז כסלו תשעו
האם מצוות דרבנן 'צריכות כוונה'?
כפי שלמדנו אתמול, חכמינו ז"ל נחלקו אם 'מצוות צריכות כוונה', ונחלקו הראשונים כמי ההלכה, והכרעת ההלכה היא שמצוות צריכות כוונה, ולכן המקיים מצוה ללא כוונה חייב לשוב ולקיימה, אולם לענין ברכה יש לחשוש לדעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, ואין לברך שנית. ונחלקו הפוסקים אם הלכה זו שמצוות צריכות כוונה נאמרה גם במצוות דרבנן, ולהלכה - גם מצוות דרבנן צריכות כוונה. [סימן ס, סעיף ד, ס"ק י, וביה"ל ד"ה וכן; ביאורים ומוספים דרשו, 17]
באיזה מקרה משמשת ההכנה למצוה כהוכחה?
מי שעשה מצוה ולא התכוון במפורש לשם קיום המצוה, אך צורת העשייה, או ההכנה, וכדומה, מוכיחות שנעשה לשם המצוה, יצא ידי חובה. דוגמה לדבר: הקורא קריאת־שמע עם ברכותיה - מיקום הקריאה מוכיח שהיא נקראת לשם מצוה; וכן אדם שבֵּרך את ברכת המצוה בפיו לפני עשייתהּ, הברכה מוכיחה כי המעשה נעשה לשם מצוה. ולכתחילה יש לכוון במפורש לפני כל מעשה מצוה - שהוא נעשה לשם המצוה. [סימן ס, ס"ק י וביה"ל ד"ה וכן; ביאורים ומוספים דרשו, 22]
איזו כוונה נדרשת בפסוק הראשון של קריאת שמע?
לצד הכוונה לשם קיום המצוה, גם כוונת הלב וההתבוננות בנאֱמר בפסוק הראשון של קריאת־שמע - "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" - הכרחיוֹת לקיום המצוה. יש מגדולי האחרונים שכתב כי די בכוונה לקבלת עול מלכות שמים, ופירוש המילים אינו הכרחי לקיום המצוה; ויש מפוסקי זמננו שכתב כי כוונת פירוש המילים אף היא הכרחית לקיום המצוה; ויש שהורה להיפך, שרק כוונת פירוש המילים הכרחית לקיום המצוה.[סימן ס, סעיף ה וס"ק יא; ביאורים ומוספים דרשו, 21]