הרה"ג מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א
מורה הוראה 'נאות שמחה' מודיעין עילית
זבחים קו:
אדם שנתאחר ולא מל – האם יש לו תקנה? והאם כשימול את עצמו מתקן את הזמן שלא מל, ועבר על מצות עשה שיש בה כרת, או שהזמן שעבר, הרי ביטל מצות עשה חמורה של מילה ולא ניתן לתיקון, וחייב בכל רגע למול את עצמו ולא להמשיך לבטל עשה? וכן יש לדון אם חייב כרת על הזמן שלא מל, או שכאשר מל אחר כך – נעקר ממנו עונש כרת.
האם מילה שלא בזמנה קודמת למילה בזמנה
עוד דנו האחרונים, האם מילה בזמנה קודמת למילה שלא בזמנה, כלומר מוהל שנתבקש למול שני תינוקות, האחד ביום השמיני ללידתו והשני נתאחר לאחר יום השמיני, מסיבת חולי או סיבה אחרת, וכעת המילה שלא בזמנה, האם יקדים את המילה בזמנה למילה שלא בזמנה? או שמא מילה שלא בזמנה – כל רגע ורגע שעובר נחשב ביטול מצות עשה שאין לה תקנה, מה שאין כן התינוק שנימול ביום השמיני – גם אם תתעכב מילתו עד סוף היום – עדיין לא ביטל מצות עשה, ולכן חייבים למהר את המילה שלא בזמנה ככל האפשר, שלא נפסיד רגע נוסף, ורק אח"כ למול את התינוק של יום שמיני? וכל זה תלוי האם כשמלים לאחר זמן – מתקנים את הזמן שעבר, או שנחשב שביטל מצות עשה באותו זמן.
תקנה למי שלא מל
תחילה נבאר מה שנראה להוכיח מדברי הגמרא בזבחים (דף קו:), שרבא מקשה למה המשנה אומרת שפסח ומילה הן רק מצוות עשה ואין אזהרה, הרי אפשר ללמוד מנותר, שאף שלא ענש הזהיר, ק"ו לפסח ומילה – שנתפרש בהן עונש כרת שיש בהן הזהרה. הגמרא דוחה שנותר אין לו תקנה לאחר שעבר על האיסור והותיר, ופסח יש לו תקנה, ופירש"י שיכול להביא פסח שני.
וכתב ה'צאן קדשים' שצ"ל שגם מילה יש לו תקנה במה שימול את עצמו, שאם לא כן – עדיין נלמד מילה מנותר.
דין כרת למי שלא מל
כתב הרמב"ם (פ"א ממילה ה"ב), שמי שלא מלו אותו – כשיגדיל חייב למול את עצמו, וכל יום ויום שעובר משיגדיל ולא מל את עצמו – הרי הוא מבטל מצוות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות בלי למול, כלומר שכל זמן שהוא חי – לא יתכן לחייבו בכרת, שבידו למול את עצמו, והראב"ד חולק וכתב שכל יום עומד באיסור כרת, וכן דעת התוס' במכות דף י"ד, שהקשו שלגבי מילה לא שייך לומר שחייב בכרת, כי לעולם לא יתברר שחייב כרת עד שימות, כי כשהוא חי יכול למול את עצמו ולהפטר מכרת, ותי' שכל זמן שלא מל עונש כרת עליו, ובפשטות בקושייתם סברו כרמב"ם ובתירוצם סבר כהראב"ד.
הרי נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם יש חיוב כרת מיד כשלא מל, או רק כשמת בלי למול, ודנו הפוסקים האם כשמל נעקר חיוב הכרת, והגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל בספרו 'עין יצחק' (יו"ד סי' כ"ה אות ח') הוכיח מסוגייתנו שמבואר שא"א ללמוד אזהרה מנותר למילה ופסח, ומטעם שיש תקנה, ובהכרח גם למילה יש תקנה, והיינו שגם לדעת הראב"ד שכל זמן שלא מל הרי הוא בעונש כרת אבל כשימול פוקע ממנו עונש כרת, אך ה'עולת שלמה' כאן הביא דברי ה'עין יצחק' וחולק עליו, וכתב דלהראב"ד אם מל את עצמו לאחר זמן אינו נפטר מן הכרת, רק יש לו תקנה שיש בידו לקיים את המצוה, ושונה מנותר שנפסל ואינו חוזר להכשרו.
מילה שלא בזמנה קודמת למילה בזמנה
עתה נבאר דין מילה שלא בזמנה, הנה ה'דבר אברהם' (ח"א סי' ג"ל) הביא דברי כמה אחרונים, שכתבו שאם יש שני תינוקות, למול האחד ביום שמיני שלו והשני שלא בזמנו, שיש להקדים את התינוק הנימול בזמנו, הואיל וברית בזמנה היא תדירה יותר, וגם נחשב מקודש, כיון שמקיים גם עשה ביום השמיני, ויש שתי סיבות להקדים – גם שזה תדיר וגם שזה מקודש, והאריכו בראיות.
וה'דבר אברהם' יצא לחדש, שהמילה שלא בזמנה קודמת, והטעם: כיון שממתי שעבר יום שמיני ולא מל, בכל רגע הרי הוא מבטל מצות עשה החמורה של מילה, שנכרתו עליה בתורה י"ג בריתות, וצריך למהר ולהקדימה ככל האפשר, ואילו הברית בזמנה – אף שממידת הזריזות יש להקדימה בבוקר, מ"מ אם מל ביום השמיני – אפילו בסמוך לשקיעה – הרי קיים את המצוה כתקונה, לכן דעתו שאין להתחשב בסדרי הקדימות במצוות במקום בטול מצות עשה.
ובחלק ב' (סי' א-ד) דן ה'דבר אברהם' עם חכמי דורו שנחלקו ע"ז. תחילה דן בדברי הרמב"ם (פ"א ממילה ה"ב) שכתב שאם עבר יום שמיני ולא מל, כל יום ויום שעובר הוא מבטל מצוות עשה, משמע דוקא יום, אבל לא כל שעה, והוא כתב שם שנקט הרמב"ם יום לאו דוקא, אלא כוונתו כל שעה וכל רגע, דאין בזה שיעור, והוכיח מדברי הרמב"ם בפיה"מ (בשבת פי"ט מ"ו), שכתב וז"ל: "אדם שעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו, וחס עליו ביום השמיני, הרי עבר על מצות עשה גדולה וחמורה שאין כמותה בכל המצוות וכו', אך עם כל זאת אינו נפטר מן המצוה, אלא עדיין הוא מצווה ומחוייב למולו תמיד, וכל זמן שאינו מל אותו, הרי הוא עובר על מצוות עשה שהגיע זמנה, ואם מל אותו נסתלקה אותה העבירה ועשה מצוה", עכ"ל. הרי נקט בלשונו 'כל זמן' ולא תלוי ביום.
והביא שהג"ר גרשון אדלשטיין זצ"ל (זקנו של ראש ישיבת פוניבז' שליט"א) אמר לו, ששמע מהגר"ח מבריסק שדעתו ג"כ להקדים את המילה שלא בזמנה, כדי שלא לבטל מצות עשה, וכ"כ בשו"ת 'חסד לאברהם' (יו"ד סי' ס').
דברי הפוסקים במילה שלא בזמנה
אכן בדברי הפוסקים מבואר שלא נקטו שיש בזה ביטול עשה, וחלק מהראיות הזכירן ה'דבר אברהם' בעצמו.
דעת התשב"ץ, שמילה שלא בזמנה שחלה ביום חמישי – יש לדחותה עד לאחר שבת, מחשש שלא יצטרכו לחלל שבת על התינוק לאחר הברית. אכן בגליון מהרש"א יו"ד סי' רס"ב כתב ע"ז, שהראנ"ח כתב שאסור לעכב את הברית, כיון שכל שמשהה עובר איסור, ולדעת הראב"ד עובר בכרת, וכן הביא משו"ת 'דבר שמואל' סי' קצ"ב שאין לעכב את הברית לרצון קרובים או איזו הנאה, מיהו ה'דבר שמואל' דן מצד שאין מחמיצין את המצוה, ובסוף דבריו הביא הראנ"ח, משמע שלא חשש לביטול מצוה, ויש לפלפל.
הנוב"י (חנניא יו"ד סי' קס"ו) דן במי שהיה בנו חולה ולא יכלו למולו בשמיני, ורצה לעכב את הברית לערב פסח כדי שתהיה סעודת מצוה ויפטור את הבכורים מהתענית, והנוב"י כתב שאין לזלזל במצוה להשהותה, וזריזים מקדימים למצוות. משמע שמשום מידת זריזות נקט ולא חשש לבטול עשה.
עוד דן ה'דבר אברהם' במשנה במגילה, שאין מלין עד הנץ החמה, ואם יש בזה בטול עשה – למה במילה שלא בזמנה לא נתחייב למול מעלות השחר, שמן התורה הוא יום, ודחה ה'דבר אברהם' שהעמידו חכמים דבריהם בבטול עשה בשב ואל תעשה.
דברי הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל (סבו של ראש ישיבת פוניבז')
עוד הקשה לו הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל מלשון הרמב"ם פ"א ממילה ה"ח, שכתב שכל היום כשר למילה, ומצוה להקדים בתחילת היום משום זריזים מקדימים למצוות, הרי כולל גם מילה שלא בזמנה במידת זריזות, משמע שלא חשש לביטול עשה, ויותר מבואר בדברי ה'אור זרוע', שביאר דין מילה שלא בזמנה וכתב שכשר כל היום, ומה שמלים בשחרית הוא משום זריזים, ע"י הדבר אברהם מה שנדחק בזה.
האם לחכות לסבא ולסנדק בברית שלא בזמנה
היוצא לפי דברי ה'דבר אברהם' שבמילה שלא בזמנה יש להקדימה ככל האפשר, ואין להמתין על הקרובים.
וכן אם היתה לתינוק צהבת ילודים, ועשו בדיקת דם וגילו שירדה הצהבת ואפשר למולו, יש למולו בהקדם האפשרי לפני שמכינים אולם ומוזמנים.
וההוראה שקיבלתי מרבותי, שיש להזדרז לדבר מצוה אבל אין חיוב על כל רגע ורגע, אלא כל מה שמכין דעתו למולו שפיר דמי, וכן משמע מכל הראיות הנ"ל, ועוד יש בזה אריכות וקצרתי.