מן התורה מותר לאשה לענוד תכשיטים על גופה ולצאת עמהם מרשות־היחיד לרשות־הרבים, ואין בכך איסור 'הוצאה', אולם חכמינו ז"ל אסרו לעונדם מחשש שהאשה תסיר את התכשיטים כדי להראותם לחברותיה, ותטלטלם ארבע אמות ברשות־הרבים. ונחלקו הראשונים אם איסור זה הוא רק במקומות האסורים בטלטול, או שגם בבית אסורה לענוד את התכשיטים מחשש שתשכח ותצא עמהם. במשך הדורות נהגו הנשים להקל באיסור זה אף ברשות־הרבים, וכתבו הראשונים שאין למחות בידן, וכן פסק השולחן־ערוך, והפוסקים כתבו כמה טעמים למנהג זה; ודעת החזון־איש שלמעשה הדבר מותר לכתחילה. אכן, דעת הגר"א שאשה שידוע כי תקבל הדברים, יש לומר לה את האמת - שהדבר אסור; וכן דעת המשנה־ברורה, שאין לסמוך על הטעמים שכתבו הפוסקים למנהג זה. ובנוגע לענידת התכשיטים בבית, או בחצר שעשו בה 'עירובי־חצרות' - לאלו הנוהגים כדעת האוסרים - נחלקו פוסקי זמננו: מדברי המשנה־ברורה נראה שמכריע כדעת המתירים, וכן הורה בזמננו הגר"נ קרליץ; מאידך, דעת הגרש"ז אויערבך, שכיון שהגר"א הנהיג כדעת הראשונים האוסרים אפילו בבית, וכן הכריע השו"ע הרב, יש להחמיר כדעתם, והוסיף בשם הפרי־מגדים כי אף הראשונים המתירים לענוד תכשיטים בבית, אוסרים בחפצים אחרים, ולפיכך אין לטלטל מאומה בכיסי הבגדים שיוצאים עמהם לרשות־הרבים, אף בתוך הבית, מחשש שמא יצא ויטלטל ברשות־הרבים.
[שו"ע שג, יח, משנ"ב סא, שעה"צ נה, וביה"ל ד"ה כל וד"ה כי; ביאורים ומוספים דרשו, 32 ו־41; וראה שם, 33 ו־39]