בסעיף ג' (כלל ח' מהלכות לשון הרע) כותב החפץ חיים כי לפעמים שייך איסור לשון הרע אפילו על קטן, באופנים שבהם ייגרם לו על ידי כך נזק או צער. משמע מדבריו, שבמקום שאין חשש כזה, אין איסור לשון הרע.
בביאורים ומוספים מעירים (בשם הגר"ש הומינר הובא בספר זה השלחן ח"א עמ' סג, וכן בעלי באר), כי למרות שלעיל כתב הח"ח שאסור לספר בגנות אדם גם אם לא יגיע לו מכך כל נזק, ומטעם שהתורה אסרה את עצם דיבור הגנות על הזולת – מכל מקום האיסור הוא בכך שהאדם מתגנה בעיני השומעים, וממילא בקטן שאינו בן דעת, הרי אינו מתגנה על ידי מה שמספר עליו, שכיון שהקטן פטור מכל המצוות ורק אביו מחויב לחנכו.
אכן, לספר על קטן שיש לו מידות מושחתות, יש שכתב (נתיבות חיים שבילי חיים אות ד) שאסור, כיון שעל דברים כאלו מתגנה אף הקטן בעיני השומעים. ורק מעשים שילדים רגילים לעשות, עליהם אין איסור לשון הרע על קטן, אם לא יגיע לו נזק מהם. מאידך יש שכתב (שו"ת לחפץ בחיים ח"א סי' כט), שגם לספר על קטן שמידותיו מושחתות, אין זה גנאי בעצם, כיון שאין ראיה מזה שגם כשיהיה גדול יתנהג כך.
אמנם אם על ידי סיפור לשון הרע על קטן, מתגנים בכך הוריו, שיחשבו השומעים שהם אשמים בכך שאינם מחנכים אותו כראוי, כגון שאומר על הקטן שהוא 'פרא אדם ואינו מחונך' – דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני הל' שמירת הלשון עמ' שנז, וכ"כ הגר"ש הומינר זה השלחן שם) שעובר בזה על איסור לשון הרע.