חיבור שני דברים בקשר חזק אסור בשבת משום מלאכת 'קוֹשֵׁר', והפרדת הקשר אסורה משום מלאכת 'מַתִּיר'; וכתב הרמב"ם שבכלל זה יצירת חבל על ידי שזירת מספר חוטים עבים יחד, או פירוק החבל. ויש שכתבו כי לדעת כמה ראשונים יצירת חבל ופירוקו מותרים. בהתאם לדברים אלו דנים פוסקי זמננו בנוגע לחוט מתכת דק המיועד לסגירת שקיות ומארזים שונים - אם מותר ללפף את ראשי החוט ולהפרידם בשבת. הגרש"ז אויערבך מסתפק בכך, ולמעשה הורה להחמיר, וכן דעת הגרי"ש אלישיב. ודעת האור לציון שהדבר מותר, מפני שיש חולקים על הרמב"ם, ומשום שחוט מתכת זה מיועד לפתיחה חוזרת בשעה שיצטרכו להשתמש בתכולת האריזה, ויתכן כי שזירת חבל לזמן קצר מותרת אף לדעת הרמב"ם. וכעין זה כתב הגר"ש ואזנר כי אין למחות ביד המקלים, מן הטעמים האמורים, ומטעם נוסף - שיתכן כי ליפוף חוט המתכת אינו דומה כלל .
ברם, יש אומרים שהברכה האחרונה היא על 'הנאת המעיים', ולדעתם הסיבה שניתן לברך במשך שיעור עיכול היא משום שאז קיימת הנאת המעיים. ולדבריהם ניתן לפרש שהמָּן שהה זמן מה במעיים טרם שנבלע באברים, ואז בֵּרכו עליו.
ומי שאכל והקיא לאלתר, לכאורה אינו צריך לברך לכל הדעות - שהרי כבר הפסיק בין הברכה לאכילה, ומעיו אינם נהנים עוד. וכך אכן כתבו כמה מהפוסקים, אך יש שכתבו כי 'תמצית' המאכל נותרת במעיים אף לאחר ההקאה, ויש לברך כרגיל.
[מקורות: שו"ע קפד, ה; ביאורים ומוספים דרשו, 13; חבצלת השרון שמות, עמ' רפה]