* דין 'בסיס לדבר האסור', אמוּר רק כאשר מטרת הנחת המוקצה היא שחפץ ההיתר ישמש לו כבסיס, אך אם המטרה היא שהמוקצה ישמש את חפץ ההיתר, אין חפץ ההיתר נחשב כ'בסיס'.
* חפץ של היתר המונח מתחת לערימת חפצי מוקצה, וחלק ממנו בולט החוצה – מותר למושכו מתוך הערימה, למרות שעל ידי זה מִטלטלים חפצי המוקצה מאליהם וזזים ממקומם.
מהלכות מלאכות 'קוצר', 'גוזז', 'צובע', ו'קורע'
* בצל או צנון המונחים על גבי האדמה והשרישו בה, אסור לתולשם בשבת מדאורייתא, משום איסור 'תולש', שהוא תולדה של מלאכת 'קוצר'.
* אסור להגביה בשבת עציץ נקוב מעל הקרקע ולהניחו על גבי דבר המפסיק את יניקתו; וכן להיפך – אם מונח על גבי דבר המפסיק את יניקתו, אסור להניחו ישירות על גבי הקרקע.
* תלישת שיער ביד, אסורה בשבת מדרבנן; ויש להזהר שלא לחכך בשבת במקומות השיער שבגופו בצורה שתגרום בוודאות לתלישת שיער.
* נחלקו הפוסקים אם מותר להניח בגד או מגבת על גבי פצע מדמֵּם: יש האוסרים משום שצובע את הבד, ויש מקלים. ובמקום הדחק ניתן להקל בכך, משום שזו צביעה ב'דרך לכלוך'.
* הקורע שלא על מנת לחבר, אך אינו עושה זאת בדרך השחתה אלא בדרך תיקון – נחלקו ראשונים אם עובר באיסור דאורייתא או דרבנן.
מהלכות מלאכת 'בונה'
* מותר לכתחילה לסגור חלון בשבת בסגירה הרגילה, ואף אם סוגרו החלון למשך תקופה ארוכה, ואינו פותחו אלא אחת לכמה שנים.
* חלון שזגוגית נשברה, וכדומה, ורוצה לסוגרו על ידי הנחת חפץ כלשהו בחלל החלון – מותר כאשר דרכו לפותחו ולסוגרו תדיר. לדעת השולחן ערוך, מותר לסגור את החלון אף בחפץ שהוא מוקצה 'מחמת גופו' – כגון פיסת עץ – אשר יחדוהו לשימוש זה, או השתמשו בו פעם אחת לכך בימות החול, כיון שבכך ניתן לחפץ שֵׁם כלי, ומותר בטלטול. ולדעת ראשונים רבים אין היתר לסגור אלא בכלי.
* בריח של דלת הנכנס לנקב שברצפה, מותר להכניסו לנקב בשבת. ואם הדלת עומדת במקום עפר, ובהורדת הבריח יוצר הבריח נקב בקרקע ונעצר בתוכו – נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בו.
* מוט המהודק לקיר, שיש בו קפיץ המיועד לתליית גליל נייר – יש מתירים להוציאו ולהכניסו בשבת, כיון שעשוי לכך; ויש אוסרים משום שהדבר דומה למלאכת 'בונה' ו'סותר'.
* מוט העשוי לתלות על גביו מגבת המצוי במקומות צבוריים, אשר אינו מחובר למקומו כלל, אלא מונח משני צדיו בתוך טבעות רחבות היוצאות מהקיר – מותר להוציאו ולהחזירו למקומו בשבת.
* 'פסיק רישא דלא ניחא ליה' – אסור בשבת מדרבנן; והקלו הפוסקים בכך במלאכה דרבנן כאשר היא נעשית לצורך מניעת צער; ויש שהקל (במלאכה דרבנן) אף שלא במקום צער.
* במספר מקומות מצאנו שהתירו חכמינו ז"ל איסורי שבת דרבנן מפני 'כבוד הבריות'; וכגון לצורך נקיון הגוף והבגדים, העברת המת ממקום למקום, ועוד.