יום ראשון כ"ד בכסלו תש"פ
האם מותר למכור חמץ לגוי על דעת לקנותו בחזרה לאחר הפסח בתוספת רווח
רשאי ישראל למכור לגוי לפני הפסח כמוּת גדולה של חמץ שהגוי אינו זקוק לה, בתוספת הבטחה כי לאחר הפסח יקנה ממנו בחזרה את החמץ המיותר בתוספת רווח. ולמרות שברור לשניהם כי מטרת המכירה היא רק כדי שהישראל לא יעבור באיסור חמץ, מותר לעשות כן, כיון שהמכירה מוחלטת.
ועם זאת, נראה מדברי הפוסקים שאסור למכור לגוי את החמץ במחיר גבוה, מאחר וניכר בעצם המכירה כי מטרתה רק כדי להימנע מאיסור חמץ; שכן באופן זה לא יוכל הגוי למצוא קונה אחר שיקנה ממנו את החמץ במחיר ששילם עבורו, כך שבכדי להימנע מהפסד מוכרח הגוי לשוב ולמוכרו דווקא לישראל זה.
[שו"ע תמח, ד, ומשנ"ב כב-כג; ביאורים ומוספים דרשו, 91]
מדוע אסור למכור חמץ לגוי בכפוף לתנאי מסוים?
המוכר חמץ לגוי בתנאי שאם יעשה דבר מסוים בפסח או לאחר הפסח יהיה החמץ מכור לו מאותה שעה שיקיים את התנאי – כל עוד לא התקיים התנאי, שייך החמץ לישראל, והריהו עובר ב'בל יֵראה' ו'בל ימָּצא', ולאחר הפסח אסור החמץ בהנאה.
לעומת זאת, המוכר חמץ באופן שהוא נקנה לגוי לפני הפסח, על תנאי שיעשה דבר מסוים – אם הגוי אכן קיים את התנאי, לא עבר הישראל באיסור, והחמץ מותר לאחר הפסח; אך לכתחילה אסור לעשות כן, משום חומרת איסור חמץ; ובתנאים מסוימים יש לאסור זאת גם משום החשש שהגוי לא יקיימם, ונמצא שהישראל מכניס את עצמו לספק איסור בל יראה.
[שו"ע תמח, ד, משנ"ב כד, וביה"ל ג, ד"ה לא]
האם מותר לישראל למכור חמץ לגוי בתנאי שלא ימכרנו הגוי לאחֵר?
בהמשך לאמוּר: המוכר חמץ לגוי בתנאי שבכל עת שירצה יוכל הישראל לשלם עבור החמץ ולקחתו בחזרה, המכירה אינה חלה.
והמוכר חמץ לגוי בנוסח זה: "הריני מוכר לך חמץ זה במכירה מוחלטת, אלא שאני משייר בו לעצמי זכות זו – שאם תרצה למוכרו לא תוכל למוכרו לאדם אחר מלבדי" – יש אומרים שהדבר מותר לכתחילה, כיון שאף אם הגוי יעבור על התנאי וימכור את החמץ לאחֵר, המכירה שמכר הישראל לגוי לא תתבטל, שהרי לא הציב הגבלה זו כ'תנאי' לחֲלוּת המכירה; (ורק המכירה שמכר הגוי לאחר תתבטל, כיון שלענין זה אינו נחשב לבעלי החמץ). אך למעשה, אין היתר זה ברור, כיון שבסופו של דבר יש לישראל זכות כלשהי בחמץ; והריהו כעין שותף של הגוי.
[משנ"ב תמח, כד, ושעה"צ סד; ביאורים ומוספים דרשו, 94]