מהלכות נטילת תרופות בשבת
* חכמינו ז"ל גזרו שלא יעשה אדם בשבת פעולה לצורך רפואה; ובכלל גזירה זו – כל פעולה שאין דרכם של בריאים לעשות, וממילא ניכר שנעשית לצורך רפואה. ולדוגמה: אסור לאדם שחש מעט כאב בראשו, ליטול גלולה לשיכוך הכאב.
* בהמשך לאמוּר: אדם בריא לחלוטין – נחלקו הפוסקים האם ובאיזה אופן רשאי ליטול 'ויטמינים' בשבת. וכמו כן, דנים הפוסקים בנוגע לנטילת 'כדורי שינה' בשבת – האם ובאיזה מצב היא נחשבת כעשיית פעולה רפואית.
* מחלה, כאב וכדומה, אשר בכל אופני הריפוי שלהם לא נעשה שימוש בצמחי מרפא – מותר לרפאותם בשבת. ובתנאי, שאין בעשיית הרפואה איסור אחר מאיסורי שבת, וכגון 'עובדין דחול'.
* יש מתירים לערב תרופה במאכל בערב שבת, ולרסקהּ היטב בתוכו, עד שלא תהא ניכרת בפני עצמה, ולאוכלו בשבת. ויש שמתירים רק באופנים או במקרים מסוימים.
* כשחולה 'שאין בו סכנה' נזקק למשחה בשבת, יש ללחוץ על שפופרת המשחה מעל גבי העור, באופן שהמשחה תיזל או תטפטף עליו, ללא מריחה.
* מותר להניח בשבת אבקה לעצירת דם על חתך או פצע השותתים דם, אם האבקה אינה מכילה חומר מרפא. וחומר חיטוי, כגון 'יוד' – נחלקו הפוסקים אם מותר להניחו.
* הסובל מכאב שיניים בשבת – רשאי לשתות משקה שיש בו אלכוהול, אבל אסור להשהות את המשקה בפיו, או ללגום את המשקה ולפולטו מיד; כיון שבאופנים אלו ניכר שעושה כן לרפואה.
* הסובל מצרידות מחמת צינון וכדומה, אינו רשאי לעשות בשבת פעולה שניכר בה היא נעשית לצורך ריפוי הצרידות; אולם, חזן החפץ לשפר את קולו, רשאי לגמוע ביצה חיה לשם כך.
* מתן זריקה תת עורית רגילה, שבהּ אין וודאות שיֵצא דם, מותרת בשבת לחולה, אף 'שאין בו סכנה'; אולם זריקה תת ורידית – יש אומרים שמותרת לחולה רק על ידי גוי; ויש חולקים.
* התעמלות שאין מטרתה להביא לידי זיעה, ודרך הבריאים לעשותה – מותרת בשבת, אך התעמלות שמטרתה להבריא את הגוף ולחזקו, נחשבת כפעולה רפואית, ואסורה לכל הדעות.
פעולות שהוּתרו בשבת משום צער הגוף
* קוץ שנתחב בבשר ומסב 'צער גדול' – מותר להוציאו בשבת אף אם הוצאתו כרוכה בהוצאת דם; אולם, אם ניתן להוציא את הקוץ ללא הוצאת דם, יש להקפיד שלא יֵצא דם.
* ציפורן שהחלה להיתלש ולא נתלשה לגמרי – אם החלק שכבר תלוש הוא רוב הצפורן, והדבר מסב לו צער, מותר לתולשה בשבת לגמרי, בעזרת הידיִם או השיניִם.
מהלכות בישולי גויים
* מאכל שבישלוֹ גוי, אסור באכילה מדרבנן. אולם, עבור חולה 'שאין בו סכנה', הצריך לאכול מאכל מסוים בשבת לרפואתו, והוא טעון בישול – מותר לומר לגוי לבשלו, והתירו לחולה לאוכלו בשבת.
* כלי של ישראל שבישל בו הגוי מאכל – טעון הכשרה; ויש אומרים שאינו טעון הכשרה, כיון שלא החמירו חכמים לאסור את ה'טעם' הנפלט מהכלי בשעת הבישול.