יום שני י' חשון תשעח
דרגות האיסור בטלטול ברשות הרבים
כחלק ממלאכת 'הוצאה', אסור מן התורה לטלטל בשבת חפץ ברשות הרבים למרחק של ארבע אמות (1.92-2.31 מטרים, לשיטות השונות); ואין איסור מדאורייתא במלאכת הוצאה אלא ב'עקירה' ו'הנחה', דהיינו שיעקור את החפץ ממקומו, יטלטלנו ארבע אמות, ויניחנו. ואם החפץ מונח ביד האדם או על כתפו, נחשבת יציאת האדם ממקומו כהנחת החפץ, ועצירתו – כהנחת החפץ; וזאת רק אם עצר כדי לנוח, וכל שכן אם עצר כדי לשוחח עם מישהו, וכדומה, אך אם עצר כדי לסדר את המשא על כתפו בצורה נוחה יותר, וכדומה – אין זה נחשב להנחת החפץ. ויש שהסתפק במקרה שהניח את החפץ על הקרקע כדי לסדרו בצורה נוחה יותר – אם הדבר נחשב כהנחה. ומדרבנן אסורה אף עקירה בלבד, או הנחה בלבד. [שו"ע רסו, ז, ומשנ"ב יח; ביאורים ומוספים דרשו, 28, עם הרחבת המקור]
האם מותר לטלטל פחות מארבע אמות ברשות הרבים?
כאמוּר, אסור מן התורה לטלטל חפץ ארבע אמות ברשות הרבים. וטלטול פחות מארבע אמות מותר לכתחילה רק פעם אחת, אך טלטולים חוזרים של פחות מארבע אמות, דהיינו שמטלטל פחות מארבע אמות ועוצר, ושוב מטלטל ועוצר, וכן הלאה – אסורים מדרבנן באיסור חמוּר במיוחד, מחשש שיטעה ויטלטל ארבע אמות. ובמקרים מסוימים, כגון לצורך טלטול תינוק לברית מילה, התירו טלטול באופן זה. וטלטולים רצופים על ידי כמה אנשים, דהיינו שאחד מטלטל פחות מארבע אמות ומוסר לשני, והשני מטלטל פחות מארבע אמות ומוסר לשלישי, וכן הלאה – מעיקר הדין הדבר מותר, אך יש אוסרים, ורצוי להחמיר שלא לעשות כן כי אם לצורך מצוה. [שו"ע רסו, ז, משנ"ב טז ו־יח, וביה"ל ד"ה אבל; ביאורים ומוספים דרשו, 29; וראה עוד שם ו־31]
'מוקצה' יקר נוטה ליפול – האם מותר להניח תחתיו כרית?
חכמינו ז"ל תיקנו שלא להניח בשבת חפץ של 'מוקצה' על גבי חפץ המותר בטלטול, ואיסור זה מכונֶה: 'ביטול כלי מֵהֶיכֵּנוֹ', כלומר, ביטול כלי מסוג השימוש שהיה מוכן (- ראוי) לו קודם לכן, שהרי טרם שהניח בו את המוקצה, היה הכלי ראוי לכל סוגי השימושים, וכעת נעשה טפל למוקצה; ואין להקל באיסור זה אף כשהדבר כרוך בהפסד ובנזק. והנחת מוקצה בכלי על דעת לנער ממנו את המוקצה לאחר זמן קצר – אסורה אף היא; אך במקרה שהנחת המוקצה לזמן קצר תמנע הפסד כספי או נזק משמעותיים – וכגון שחפץ של מוקצה אשר ערכו רב מאד נוטה ליפול, ומניח תחתיו כרית כדי שיפול עליה ולא ישבר, ולאחר מכן מושך את הכרית בעדינות ושומט את החפץ – ניתן להקל. [שו"ע רסו, ט, משנ"ב כז, וביה"ל ד"ה לשמטן; ביאורים ומוספים דרשו, 37]