יום ראשון י' בכסלו תשע"ט
האם מותר לומר לגוי לכבות שריפה בשבת כשאין בה חשש סכנה?
שריפה שפרצה בשבת, ויש בה חשש סכנה לחיי אדם, חובה לכבותה. ולכן, אם פרצה שריפה בדירה שבבית משותף, או בבית שהאש עלולה להתפשט ממנו לבתים אחרים – יש לכבותה, או להזעיק את מכבי האש, כיון שבדרך כלל יש במקרים אלו סכנה לחיי אדם על ידי התפשטות האש.
אולם, שריפה שאין בה חשש לסכנת נפשות, וכגון שפרצה בבית מבודד, שידוע כי הוא ריק מאדם, וכי אין חשש לסכנה מחמת צנורות וכבלים המובילים אליו גז וחשמל – אסור לכבותה.
ובמקרה כזה, אסור אף לומר לגוי לכבות את האש, מחשש שמא מתוך הבהילות להצלת הרכוש, ייכשלו בעשיית איסור דאורייתא לצורך הצלתו. אך לאדם זר שאינו מבעלי הרכוש – יש אומרים שמותר לומר לגוי לכבות את האש, כיון שאמירה לגוי מותרת לצורך מניעת הפסד.
ומותר לבעלי הרכוש לקרוא לגוי בלא שיאמרו לו לכבות, ואף מותר להם לומר בפניו: "כל המכבה אינו מפסיד"; ויתכן שאף מותר לומר לו ישירות: "אם תכבה לא תפסיד".
[שו"ע שלד, כו, משנ"ב סז, סח, עא ו־עג, ושעה"צ נז, (וראה עוד שם, ומשנ"ב ד); ביאורים ומוספים דרשו, 66 ו־72]
האם מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת לצורך מניעת נזק?
בהמשך לאמוּר: כדין שריפה, כך בכל אירוע המתרחש בשבת ויש בו חשש לנזק או להפסד ממון משמעותי, וכגון הצפת מים – אסור לבעלי הרכוש שבמקום האירוע לומר לגוי לעשות מלאכה להצלת רכושם, אבל מותר להזמין את הגוי למקום האירוע; ולדעת השולחן ערוך מותר אף לומר לו: "כל העושה פעולה פלונית אינו מפסיד"; אך אסור לומר לו ישירות: "אם תעשה פעולה פלונית לא תפסיד".
ובכל מקרה שבו המזוזות או ספרי הקודש שבבית עלולים להיפגע בשריפה, בהצפת מים, או באופן אחר – מותר, במקרה הצורך, אף לבני הבית לומר לגוי לעשות מלאכה לצורך הצלתם. אך במקרה שהסרת המזוזות או פינוי הספרים כרוך באיסור דאורייתא – כגון פירוק מהקיר באופן שיש בו איסור מלאכת 'סותר', או הובלת הספרים ברכב אל מחוץ לזירת השריפה – עדיף לומר לגוי לכבות את האש, כיון שהכיבוי הוא מלאכה 'שאינה צריכה לגופה', אשר לדעת רוב הפוסקים איסורהּ מדרבנן.
[שו"ע שלד, כו, ומשנ"ב סז ו־עא; ביאורים ומוספים דרשו, 67 ו־70]
סדר ה'תיקון' למחלל שבת בשגגה באיסור דאורייתא או דרבנן
המחלל את השבת בשגגה, בין באיסור דאורייתא ובין באיסור דרבנן – צריך להתענות בימי שני וחמישי במשך ארבעים יום. ורשאי לדחות את התעניות לימי החורף הקצרים; ובלילות שלאחר התעניות, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.
ואם ירצה 'לפדות' את התעניות בצדקה, יתן שוֹוִי של 12.8 גרם כסף נקי לצדקה עבור כל יום של תענית, אם הדבר אפשרי עבורו; והעשיר, יתן בהתאם עושרו, כיון שהטעם שהפדיון מועיל, הוא שצער הוצאת הממון שקול כנגד צער התענית, וכאשר אין לו צער, אין הפדיון מועיל.
ויש אומרים שגם בימינו נוהגים תיקונים אלו; אך יש מגדולי האחרונים שכתב: "תיקונים הנזכרים בראשונים אין אנו ראויים להם, ודקדוק בשמירת השבת בכל ל"ט מלאכות הוא הטוב שבתיקונים".
ובנוסף, כאשר שגג באיסור מלאכה דאורייתא – יתן שוֹוִי של כבשה או של שעירת עיזים לצדקה, כיון שאילו חי בזמן המקדש היה עליו להביא חטאת מבהמות אלו; וכן ראוי שילמד גם את פרשת חטאת שבתורה עם פירושיה.
[שו"ע שלד, כו, משנ"ב עח-פא; ביאורים ומוספים דרשו, 80 ו־85; וראה שם, 83; בירור הלכה (זילבר) על משנ"ב שם]