יום חמישי ל' בחשוון תש"פ
האם מותר להשרות מאכל במים בכלי שבלוע בו איסור?
מאכל שהושרה במים או בנוזל אחר במשך עשרים וארבע שעות, נקרא 'כבוש', וכבישה דינהּ כבישול; ולכן, מאכל שהושרה יחד עם מאכל של איסור, הריהו נאסר באכילה, אלא אם כן טעם האיסור שנבלע בו בטֵל בהתאם לכללי דין ה'ביטול'.
אולם, מאכל שהושרה בכלי נקי שבלוע בו טעם איסור, אינו נאסר. וטעם הדבר, משום שאם הכלי אינו 'בן יומו', כלומר, שכבר חלפו עשרים וארבע שעות מאז שנבלע בו טעם האיסור – בדרך כלל הטעם נחשב לטעם 'פגום', שאין בכוחו לאסור.
ואף אם הכלי בן יומו, בדיעבד המאכל מותר, מפני שתהליך פליטת הטעם באמצעו הכבישה נשלם רק בתום עשרים וארבע השעות, ובשעה זו כבר 'נפגם' טעם האיסור, שהרי כבר חלפו למעלה מעשרים וארבע שעות מאז שנבלע בכלי. (אך יש אומרים שכלי שיש בו נוזל, הטעם הבלוע בו נשמר לאורך זמן, ואינו נפגם). ולכתחילה, אין להשרות מאכל בכלי שבלוע בו איסור, אף כשאינו בן יומו.
[שו"ע תמז, ה, ומשנ"ב לט; ביאורים ומוספים דרשו, 62-63]
איזה מאכל רצוי שלא להניח בכלי שבלוע בו איסור אף כשהוא יבש לחלוטין?
בהמשך לאמוּר: הנחת מאכל בכלי שבלוע בו איסור, ללא השרייה בנוזל – מותרת לכתחילה, ואף אם יש על גביו מעט לחות. אולם, מאכל מלוח שיש על גביו מעט לחוּת, לכתחילה אין להניחו בכלי שבלוע בו איסור; ואף כשאין על גביו לחות, רצוי להימנע מלהניחו בכלי שבלוע בו איסור, מאחר וקיים חשש להפלטת טעם כלשהו מהכלי בכוח המלח. אולם, בדיעבד, אנו נוקטים שאין בכוחו של המלח להפליט טעם הבלוע בכלי, והמאכל מותר באכילה.
מאידך, פעמים שמליחותו של המאכל אָכֵן גורמת לאוסרו באכילה; והיינו, כאשר מאכל שנמלח בכמות גדולה של מלח מושרה בתוך נוזל בכלי שבלוע בו איסור ואינו 'בן יומו'; שאז המלח גורם להשבחת הטעם הנפלט מהכלי, והוא אינו נחשב ל'פגום', וממילא דין הכלי כבן יומו, (ראה לעיל). והדוגמה שנתנו הפוסקים לכמוּת המלח המדוברת, היא – כמוּת מלח המשמשת למליחת בשר לשֵׁם אחסון ממושך.
[משנ"ב תמז, מב, שעה"צ מא, וביה"ל ד"ה השרויים; ביאורים ומוספים דרשו, 74]
במה שונֶה דינו של דג ה'הערינג' מכל מאכל מלוח אחר?
בהמשך לאמוּר: מאכל מלוח המונח בכלי שבלוע בו איסור, ומחמת מליחותו נוצר ציר מלוח שהוא מושרה בתוכו – יש אומרים שמחמת עוצמתו של ציר זה נחשבת ההשרייה ככבישה אף כשהמאכל הושרה בתוכו לזמן קצר בלבד (ראה במקורות); כך שאם הכלי 'בן יומו', או שהמאכל נמלח בכמות גדולה של מלח, שאז הטעם הבלוע בכלי אינו נחשב לפגום, כאמור לעיל – המאכל נאסר.
אולם, יש אומרים שהציר הנוצר מהמלח אינו חזק יותר מהמלח עצמו, שאין בכוחו להפליט טעם מהכלי, ולכן דין הציר כדין כל נוזל אחר, שאין בכוחו להפליט טעם מהכלי אלא לאחר עשרים וארבע שעות. ובמקרה שהדבר כרוך בהפסד (משמעותי), ניתן להקל.
ואם המאכל המלוח מושרה במים ובציר יחד, המים מבטלים את כוח הציר, ולכל הדעות אין הכבישה נחשבת כבישול אלא לאחר עשרים וארבע שעות; אולם, בדג 'הערינג', שמליחותו חזקה במיוחד, יתכן שאין בכוח המים לבטל את כוח הציר היוצא ממנו.
[משנ"ב תמז, מב, ושעה"צ מד ו־מז; ביאורים ומוספים דרשו, 67-68, וראה שם, 69]