מֵהלכות איסור אכילת חמץ וההנאה ממנו
* מדאורייתא, אסור לאכול חמץ ולהחזיקו ברשותו החל מחצות היום של ערב פסח. וחכמינו ז"ל הוסיפו ואסרוהו באכילה מתחילת 'שעה חמישית' ('זמנית'), וכן אסרוהו בהנאה מתחילת 'שעה שישית'. ובשעה זו לא ניתן למוכרו לגוי, ולא 'לבטלו'. וחובה לבערו בשעה זו; ונחלקו הפוסקים אם חובת הביעור היא מתחילת השעה השישית, או שניתן להמתין עד קרוב לחצות היום.
* מאפייה של גויים, או של יהודים שאינם שומרי מצוות ח"ו, שנודף ממנה בפסח ריח מאפי החמץ –אסור להנות מריח זה.
מֵהלכות ביעור חמץ
* לדעת ראשונים רבים, פירור חמץ שאין בו 'כזית', אם הוא ראוי מעט לאכילה, צריך לבערו; ויש חולקים, (לכל הפחות במקרה שהחמץ דבוק בכלי). ומנהג ישראל לנקות את הבית אף מפירורים שאין בהם כזית.
* כלים המשמשים להכנת בצק, אשר עשויים חלקים חלקים – יש למוכרם לגוי לפני הפסח, ולהצניעם במקום שלא משתמשים בו בפסח.
* חמץ של ראובן שנמצא ברשות שמעון – חובת ביעורו מוטלת הן על ראובן והן על שמעון. ושמעון מחויב למכור את החמץ לגוי לפני זמן איסור חמץ, מדין 'השבת אבידה', כדי שלא יצטרך לבערו בהגיע זמן איסור חמץ, שאז אסור למוכרו לגוי. ולא ימכרנו לפני תחילת ה'שעה החמישית' ('זמנית') בערב פסח, כיון שיתכן שראובן ישוב ויטול את החמץ מרשותו. ובמקרה ששמעון נושא באחריות לשמירת החמץ, ולמרות שהיה ידוע לו כי עליו למוכרו לפני זמן איסור חמץ, והיה באפשרותו למוכרו, לא עשה כן, ובהגיע זמן איסור חמץ נאסר החמץ בהנאה לעולם – לדעת רוב האחרונים הוא פטור מלשלם עבורו.
* 'דבר המעמיד', דהיינו דְּבר איסור שמעורב בדְבר היתר, ומחמתו נִתְקֶנֶת ומתקיימת צורתו של דבר ההיתר – אינו בטל אף אם יש בכמוּת ההיתר פי שישים ויותר מהאיסור. ודְבר היתר שהעמידוהו בשני מעמידים, שהאחד מהם דְּבר איסור, והשני דבר היתר – אם אין בכוח המעמיד האסור להעמיד לבדו את דבר ההיתר, כי אם בסיוע המעמיד המותר – הריהו בטל בתערובת.
מֵהלכות חמץ שאינו ראוי למאכל כלב
* חמץ שהתקלקל (לפני הפסח) במידה כזו שאינו ראוי למאכל כלב, והתערב מאליו במאכל שאינו חמץ – מותר לאוכלו בפסח.
* חמץ שעירבו בו תבלין כה חריף עד שאינו ראוי אף למאכל כלב, אך החמץ עמו לא נפגם – אף אם לא ניתן להפריד את החמץ מהתבלין, החמץ נותר באיסורו.
* המכניס לפיו בפסח בהיסח הדעת חמץ שאינו ראוי למאכל כלב, וטעם ממנו מעט ובלע – לא עבר בכך כל איסור. ובדומה לכך, מותר לכתחילה להשתמש בפסח במשחת שיניים, ובמי פה, גם אם יש בהם מרכיבי חמץ (שאינם ראויים למאכל), למרות שהמשתמש עלול לבלוע מהם מעט, שהרי אין כוונתו לבלוע כלל. ויש שהחמיר בדבר.
* חמץ הראוי למאכל, אשר ייחדוהו שלא לצורך אכילה, וגם עשו בו מעשה לשם כך – אין חובה לבערו לפני הפסח, ומותר אף להנות ממנו בפסח, אבל אסור לאוכלו.