בסעיף ה' (כלל ז') כותב ה'חפץ חיים', כי אדם שהתחזק מכבר בלאו הכי לאדם רשע, כי התפרסם עליו כמה פעמים שעבר בשאט נפש על איסורים הידועים לכל ישראל – על אדם כזה מותר לקבל לשון הרע. ב'ביאורים ומוספים' מביאים מה שכתב ה'חפץ חיים' לקמן, שלמרות שירֵא מאד להעתיק דין זה שמותר לספר [ולקבל] לשון הרע על המוחזק לרשע, מפני בעלי לשון הרע, שכשישמעו על אחד שמץ דבר מה, תכף יחזיקו אותו למוחזק לרשע, ויגנו אותו, ויתלו את ההיתר בספר הזה – עם כל זה לא השמיטו, וכמו שאמרו חז"ל על כעין זה את הפסוק "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".
ואכן כלל לא פשוט להחליט על אדם מסויים שהוא 'מוחזק לרשע', ויש לעיין היטב בדברי ה'חפץ חיים' ובנידונים השונים המובאים ב'ביאורים ומוספים' בענין זה.
לגבי יהודים שאינם שומרי מצוות בזמננו, מבואר שם שגם לדעות שאינם נחשבים כתינוקות שנשבו וכאנוסים, מ"מ לדעת כמה פוסקים יתכן שלא התירו לדבר או לקבל עליהם לשון הרע, כי אינם נחשבים רשעים העוברים בשאט נפש על דבר שמפורסם איסורו אלא כשוגגים או אנוסים. אכן, על רודפי ושונאי הדת, יש שכתבו שמותר לספר אף על אותם שהם בגדר תינוקות שנשבו ובגדר אנוסים, שהרי מצוה להרחיק אותם ולספר על מעשיהם הרעים, כדי שלא ילמדו מהם. ודעת הגר"ח קניבסקי שעל תינוק שנשבה בכל מקרה מותר לספר לשון הרע.
עוד מציינים בביאורים ומוספים, כי כל תנאי ההיתר שנאמרו לענין סיפור לשון הרע על רשע, קיימים גם לענין קבלתו. ולפי זה אין היתר לשמוע לשון הרע על רשע אלא רק אם כוונתו בזה היא לתועלת, ואין היתר לספר כדי ליהנות מהפגם שנותן בו, או מצד שנאה שיש לו עליו, אלא חייב לכוין לתועלת. אמנם כל זה לענין רשע סתם, אבל אפיקורס מצוה לגנותו ולבזותו אף אם אין מטרתו לתועלת.
בסעיף ה' כותב ה'חפץ חיים' שאדם שמספר לשון הרע על עצמו ועל חברו יחד, מותר להאמין רק לגבי מה שמספר על עצמו ולא למה שמספר על חבירו [ואפילו כשמדובר על מעשה אחד, מחלקים את נאמנותו ומאמינים לו רק במה שנוגע כלפיו – ביאורים ומוספים].
בנוגע לסעיף זה מעלים ב'ביאורים ומוספים' נידון מעניין – האם מותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו? ידוע המעשה עם ה'חפץ חיים' שבדרכו לראדין ברכבת ישב לידו אדם שלא הכירו ודיבר בשבחו של ה'חפץ חיים', ורבנו ביטל את דבריו, והלה כעס עליו ומחה בו, ולאחר שהגיעו לראדין וראה על מי כעס, ביקש את סליחתו, ואמר לו ה'חפץ חיים' כי הוא חייב לו תודה על שבזכותו למד שאסור לאדם לדבר לשון הרע אפילו על עצמו. מאידך, לעיל הביא ה'חפץ חיים' את דברי חז"ל על הפסוק (ישעיה ו ה) "כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", שאמר הקב"ה לישעיה הנביא שעל עצמו רשאי לומר דברי גנאי אך לא על אחרים, וכתב הגר"נ קרליץ כי משמע מכך שמותר לומר דברי גנאי על עצמו, וראה בביאורים ומוספים שהביאו דעות שונות בזה, ויש שחילקו בין אופן שהשומע אינו יודע שהמספר מספר על עצמו, וכעין המעשה הנ"ל עם ה'חפץ חיים', לבין אופן שהוא יודע שמספר על עצמו, שאז מותר.
ונידון נוסף: האם מועילה נתינת רשות לשני לספר עליו לשון הרע? ה'חפץ חיים' כתב לעיל שאינו מועיל, וב'שיחות חפץ חיים' מובא שאמר שאסור לדבר לשון הרע אפילו על אדם שידוע שאינו מקפיד אם ידברו עליו, וכפי שמוכח ממרים שסיפרה על משה רבנו, וכן דעת הגר"מ פיינשטיין. מאידך, הגר"ש דבליצקי הביא את המסופר על רבי זונדל סלנטר, שהיה מעמיד אנשים מיוחדים שישתדלו למעט דמותו בעיני הבריות בכל מקום שישמעו שמדברים בשבחו, ומוכח שלדעתו מועילה נתינת רשות לדבר גנות על עצמו. אך הביא עוד מספר 'משפטי בני אדם' שהסיק להלכה שבלשון הרע של דברי גנאי וזלזול לא מועילה רשות להתיר, אבל לשון הרע של שלילת המעלות, נראה שמועילה נתינת רשות.
עוד יש לציין שכל הנאמר הוא לענין איסור לשון הרע, אבל לספר על חטאיו לאחרים [אם אין תועלת בכך], כבר כתב הרמב"ם שעזות פנים היא [שמראה בכך שאינו מתבייש בהם].