הרה"ג רבי בנימין בירנצוייג שליט"א
לאחל לחברו בט' באב 'מזל טוב' או 'רפואה שלמה' או לומר לו 'להתראות'
איסור שאילת שלום בתשעה באב, נפסק בשו"ע (סי' תקנד סעיף כ) שאין שאילת שלום בתשעה באב, ואם ישנו אחד שאינו יודע ואומר לך 'שלום', יש להשיבו בשפה רפה ובכובד ראש.
באיסור זה של שאילת שלום, כתב המשנה ברורה (ס"ק מא) שנכלל גם אמירת 'בוקר טוב' לחברו.
מכח הלכה זו, דנו בפוסקים להתיר לכאורה כל איחול לחברו, שאין בו שאילת שלום אלא ברכה, וכגון אמירת 'מזל טוב' לחברו שיש לו שמחה וכדו', שכתב ה'שלמת חיים' וכן ה'גשר החיים', לענין אבל שאסור בשאילת שלום, שלומר 'מזל טוב' מותר, כיון שאין זו שאילת שלום אלא ברכה לחברו. וכן מובא בשם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך, והגאון רבי יוסף שלום אלישיב אף התיר לומר 'מזל טוב' בלחיצת יד.
אכן דעת הגאון רבי משה פיינשטיין, שאין לומר לחברו 'מזל טוב', אלא לאחר חצות היום, כדי שלא יסיח דעתו מן האבלות.
וכן לאחל 'רפואה שלמה' בתשעה באב, דעת ה'גשר החיים' לענין אבל, שמותר לאחל לו 'רפואה שלמה', כי אינה שאילת שלום אלא ברכה, וכן כתב הגאון רבי צבי פסק פרנק, לענין מקומות שנוהגים לאחל לאבלים 'חיים ארוכים' ונותנים להם יד, שאין בזה איסור שאילת שלום לאבל, כיון שזו רק ברכה.
אכן, לענין מה שנוהגים כשנפרדים האחד מחברו לומר 'להתראות', דעת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך, שיותר טוב שלא לומר סתם 'להתראות' [שנראה יותר כשאילת שלום], ויאמר נוסח 'שנזכה להתראות בבנין בית המקדש'.
אחיזת חוטי הציצית בתשעה באב, בעת אמירת 'ברוך שאמר' או 'קריאת שמע'
נוהגים לאחוז בחוטי הציצית כשאומרים 'ברוך שאמר' וכשקוראים קריאת שמע.
ויש לברר, כיון שבתשעה באב נפסק בשו"ע (סימן תקנה סעיף א) שנוהגים שלא מתעטפים בטלית, אלא מניחים טלית קטן תחת בגדיו, ומביא ה'משנה ברורה' (ס"ק ב) שכתוב "ביזע אמרתו" זו טלית, א"כ כיון שיש ענין להצניע הציצית, א"כ האם מותר לקיים המנהג לאחוז הציציות בברכת 'ברוך שאמר' או בעת קריאת שמע?
בקובץ 'מבית לוי', הביא שהמנהג שלא לאחוז את חוטי הציצית בתעשה באב ב'ברוך שאמר' ובקריאת שמע, וכן היא דעת הגאון רבי ניסים קרליץ.
אכן, בספר 'נטעי גבריאל', הביא שמנהג המהרי"ץ דושינסקיא היה לאחוז את הציצית אף בתשעה באב בברכות אלו, וכן דעת הגאון רבי חיים קנייבסקי, שמסתבר שמותר לאחוז חוטי הציצית בברכות אלו.
האם מותר לישון קודם תפילת מנחה בתשעה באב, כיון שלא הניח תפילין?
נוהגין שלא להניח תפילין בתשעה באב, אלא בתפילת מנחה, כך פסק השו"ע בסימן תקנה סע' א.
דין זה מעורר שאלה מעניינת: הרי נפסק להלכה שאין לאכול או לישון קודם קיום מצוה שמא ישכח [ראה סימן רלה ס"ק טז-יז], וא"כ כיון שהגיע זמן מנחה, הרי הוא מחוייב הנחת תפילין, ולכאורה יהיה אסור לישון עד שיניח תפילין?
אכן, בספר 'נחלת אליהו' להגר"א דושניצר (סי' יט) כתב שאסור לישון בתשעה באב קודם שמניח תפילין [ומסתימת לשונו משמע שהאיסור הוא גם קודם שהגיע זמן מנחה. אלא שהסתפק שם, האם מועיל להניח שומר בשביל שיותר לו לישון.
מאידך, דעת הגרי"ש אלישיב (הלכות ומנהגי בין המצרים פ"ז הערה 71*) שמותר לישון, וטעמו שכיון שבתשעה באב אנו פטורים ממצוות תפילין עד שעת מנחה, א"כ כיון שאין חיוב מצוה אז אין אסור אכילה ושינה, אלא משהגיע זמן חיוב המצוה. ודעת הגר"ח קניבסקי (תורת המועדים ס"ק ד) שמשהגיע זמן המנחה לא ילך לישון אלא א"כ ימנה שומר [אכן כתב שם שלדעת הגרי"ש אלישיב יהיה מותר לישון אף משהגיע זמן המנחה, משום שלדעת כמה מהראשונים אין חיוב כלל להניח תפילין בתשעה באב, ולענין זה אפשר לסמוך עליהם].
'משנכנס אב ממעטין בשמחה' עד מתי יש למעט בשמחה?
'משנכנס אב ממעטין בשמחה', כך נפסק להלכה בשו"ע (סי' תקנא ס"א) והוסיף ב'משנה ברורה' שהכוונה שאין שמחין בו כלל.
הלכה זו מורה לנו מאימתי ממעטין בשמחה – מראש חודש אב, אבל אינה מורה לנו עד מתי ממעטין בשמחה? האם עד לאחר ט' באב או שמא גם לאחר מכן?
אכן, מדברי השו"ע (ס"ב) שכתב ששמעטין במשא ומתן ובנין של שמחה מראש חודש עד אחר התענית, מבואר שדין זה של 'ממעטין בשמחה' הוא רק עד לאחר תענית ט' באב, וכן כתב ב'קרבן נתנאל' שדין זה נוהג רק עד לאחר ט' באב. וה'כף החיים' הביא שיש למעט בשמחה גם ביום י' באב, והוסיף בשם ה'יפה ללב', שמי שנזהר שלא לשמוח באותם עשרה ימים, זוכה לדברים שעתיד הקב"ה לחדש לעתיד לבוא [המנויים בשמות רבה פרשה טו אות כא].
שונה הדין לגבי ההלכה שיש להמנע מלהתדיין עם נכרי בימים אלו, שהביא ה'משנה ברורה' שתי דעות: האם יש להמנע מכך עד אחר ט' באב, או עד ראש חודש אלול.
איזה היתר חידש הגרש"ז אויערבך, כדי שלא יצטרכו מאות ספרי תורה גניזה?
בענין כתיבת אותיות סת"ם, הביא המשנ"ב (סי' לב ס"ק קכח) בשם החת"ס, שלכך נאמרה הלכה למשה מסיני שיש לכתוב את האותיות בדיו, להורות שהיא צריכה רק להכתב בדיו [ולכן אם מחמת היושן דהה מראיתו והפך לחום – כשר].
בעידן הטכנולוגיה, ישנה אפשרות להשחיר דיו שצבעו השתנה ודהה, על ידי אדים כימיים, ונשאלת השאלה האם מותר לעשות כן, שהרי ההלכה למשה מסיני מורה שאין לכתוב את האותיות אלא על ידי דיו, והשאלה האם השחרת האותיות שנכתבו על די דיו מלכתחילה אלא שדהו, האם זה נחשב ככתיבה?
הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"א סי' קי) כתב, שאם האותיות כבר נפסלו מחמת שינוי הצבע [לפמ"ג כשהאדימו, ולחת"ס כשלא נשאר ממשות לדיו ורק נשאר רושם], אין השחרה על ידי אדים כימיים מועילה להכשיר הכתב, שהרי אינה נחשב ככתיבה על ידי דיו ובדרך כתיבה, ורק אם לא נפסלו עדיין מותר להכשירן באופן זה [ואין בכך חסרון משום כתב על גבי כתב, כיון שאין לאדים צבע, והם רק מיפים את האותיות הכתובות וגורמים לצבע לחזור למראהו הראשון].
והגרש"ז אויערבך כתב (שו"ת 'מנחת שלמה' ח"ב סי' צז אות יח), שיש להקל להשחירן באדים כימיים כשהאדימו ולסמוך על דעת החתם סופר, שהרי מבואר בשו"ת מהר"ם שי"ק (יו"ד סי' רנח) שיש להקל בספר תורה לסמוך על החתם סופר בצירוף דעת הרמב"ם, שיוצאים ידי קריאת התורה בספר תורה פסול [מלבד פרשת זכור], והוסיף שיתכן שאף לדעת הפמ"ג לא נדחה ספר התורה עולמית מחמת שינוי הצבע [אם ניתן לתקן שלא ע"י כתיבה חדשה], ובפרט שהוא שינוי החוזר על ידי השחרה באדים, המחזירים את הצבע לקדמותו, ולפיכך יש להקל להשחירן באופן זה כדי שלא יצטרכו מאות ספרי תורה גניזה, אבל בתפילין ומזוזות חלילה מלעשות כן.
מאידך בשו"ת 'שבט הלוי' (ח"ט סי' רטז) כתב, שאין סומכין על המהר"ם שיק אלא בשעת הדחק, והסברא שזה נחשב כשינוי החוזר אינה מוכרחת, ואף לסברא זו, כאן שהאותיות כבר נפסלו – אין להקל, ובפרט שמצוי מכשול בתיקון זה שיבואו לתקן סדקים שאסור לתקן, וכן לתקן מקומות שלא נשאר בהם ממשות דיו.
(נדונים הלכתים אלו נכתבו על מנת לעורר לב הלומדים, ולהלכה יש לעיין במקורות)